לא הבנתי את עשרת המרגלים עד שהדבר הוסבר לי על-ידי חבר לא יהודי, ערב אחד כשישבנו יחד בבר בניו יורק.
על-מנת להסביר, אצטרך לספר לכם סיפור.
כשהייתי סטודנט בניו יורק, נרשמתי ללימודים כסטודנט זר – סטודנט ישראלי - בתכנית משותפת של בית המדרש לרבנים באמריקה (The Jewish Theological Seminary), ואוניברסיטת קולומביה. על-אף שנהגתי להתפלל במנין של תלמידי בית המדרש, ולאכול בקפטריה של בית המדרש, רוב חברי היו תלמידים באוניברסיטה.
את רוב זמני, ביליתי עם מספר סטודנטים עמם יצרתי קשר חברי עת שלמדנו יחד בשעור בספרות אנגלית בסמסטר הראשון. מידי יום חמישי, בתום הלימודים, היינו מתכנסים יחד בפאב בקרבת הקמפוס לשמוע מוזיקה, לשתות בירה, ולשוחח על הא ועל דא. באחד הערבים האלה, שמתי לב למה שעד אז לא ראיתי: כל חברי היו יוצאי צבא ששרתו במלחמת וויאטנאם, וכולם גם היו פרוטסטנטים, ילידי ארה"ב. מבין חברי הקרובים, לא היה ולו יהודי אחד.
אזרתי אומץ, ופניתי לקבוצה בשאלה פשוטה: מה אני עושה כאן? בתחילה, לא הבינו חברי מה אני מבקש לברר. אז הוספתי: אני היהודי היחיד בשולחן הזה, והיחיד שלא שירת בוויאטנאם. מה אני עושה בחבורה הזאת?
הראשון להשיב היה בחור בשם טרי, סטודנט למדעי הסביבה, שרצה להיות פקח בפארקים הלאומיים עם סיום לימודיו. את טרי הערצתי מאז ששמעתי מאחד החברים בקבוצה, שבמהלך שרותו בוויאטנאם, זכה טרי לשני עיטורים בגין מעשי גבורה תוך חרוף נפש אל מול פני האויב. הערצה זו הייתה, כך התברר, חלק מהתשובה לשאלתי, אם כי, עד לאותו הרגע לא הבנתי.
טרי הסביר לי בפשטות, ובמידה מסויימת של מבוכה, שאכן אין לו ולחבריו הרבה ידידים "בני מעוטים". הוא הסביר שקשה להם – לא נעים – בסביבתם של יהודים, שחורים, פוארטו ריקנים, וכיוצא באלה. אתה צריך להזהר בלשונך כשאתה בסביבתם. הם רגישים לכל מיני דברים. הם נעלבים על מה בכך, ותפיסת העולם שלהם שונה. טרי הוסיף, שגם לא היו להם הרבה חברים שלא שרתו בצבא. סטודנטים שלא שרתו לא הבינו למה היה חשוב לו ולחבריו לשרת בוויאטנאם. הם הרגישו שהסטודנטים האחרים, שהיו פעילים בתנועות השלום, בתנועה נגד המלחמה בוויאטנאם, שגדלו באווירת ההתנגדות למלחמה, סטודנטים אלה ראו ביוצאי המלחמה קרבנות או פרייארים במקרה הטוב, ורוצחים במקרה הגרוע.
"אבל אתה," הוא אמר לי, "אתה שונה. אתה ישראלי. אתה יהודי ממדינה יהודית. אתה חלק מתרבות הרוב, ולכן אתה רואה את העולם כמונו. וכישראלי, אתה גם מבין למה היה לנו חשוב לשרת בצבא, כי גם בתפישת עולמך, השרות הצבאי הוא ערך." לסיכום, הוא אמר: "אתה כאן, כי זה מקומך הטבעי."
אז הבנתי למה לא היו לי חברים יהודים. אז הבנתי גם למה לעולם לא אוכל להסביר ליהודי אמריקני מה זה להיות יהודי ישראלי. לעולם לא אוכל להסביר לו למה הדרך היחידה לחיות חיים יהודיים מלאים היא להיות יהודי ישראלי, כי רק ישראלי יכול לפתח תודעה יהודית. היהודי בחו"ל מודע להיותו יהודי, אך מודעות ותודעה אינם אותו הדבר, ואין כל תועלת בנסיון להסביר. אם אתה בעל התודעה, אתה מבין, ואם אינך בעל אותה תודעה, הנסיון להסביר אותה דומה לנסיון להסביר את החוויה המיסטית, או לבטא תחושה במלים. זה כמו לתאר סימפוניה. מי שמעולם לא שמע אותה, לא יבין על מה אתה מדבר, ולא יבין את התלהבותך. מי שמעולם לא שמע סימפוניה לא יסכים לקביעה שחסר לו משהו בחיים, ומי שאיננו בעל תודעה יהודית עצמאית, לא יבין שיהדותו חסרה, וכי אין לחייו היהודיים כל עתיד ללא ארץ ישראל ומדינת ישראל.
וכך גם המרגלים. עשרת המרגלים, יוצאי שעבוד מצרים, לא יכלו להבין למה טוב יותר בעבר השני של הנהר. טיול מאורגן בארץ ישראל לא היה מספיק לשנות את תודעתם מזו של שאר אחיהם במדבר. מבחינתם, השחרור משעבוד מצרים היה החוויה האולטימטיבית. ההליכה במדבר אחרי הארון, והחניה סביב המשכן, היוו עבורם היהדות המושלמת. מה יכול היה להתחרות בחיים היהודיים אשר הם חיוו במדבר? רק אדם בעל חזון יוצא דופן יכול לראות את האפשרות האחרת. אך אין לצפות מאנשים שיהיו כמו יהושע וכלב. הרוב לא יצליח להיות טוב מעשרת המרגלים, נשיאי העדה. הרוב הוא כאותם ששים רבוא של עם ישראל.
אז, אנא ממכם, כשאתם קוראים בעתונים שהתנועה המסורתית קורסת, וכי יהדות צפון אמריקה מעדיפה להשקיע עשרות מליוני דולרים בהעמדת בניינים כגלעד לגולה, במקום לגייס את מאות האלפים הספורים הדרושים להבטיח את החזון הציוני בארץ ישראל, תבינו שאין הדבר נובע מרוע לב או מכהות חושים. הוא רק ענין של חוסר חזון. לא כל מנהיגי יהדות העולם הם כמשה, יהושע וכלב. רובם הם ראשי עדה כעשרת המרגלים, שלא מבינים, ושלא יבינו, ושלעולם גם לא יבינו שיש מה להבין.
אבינעם שרון
פעיה"ק ירושלים תובב"א
