בהפטרה שקוראים אנו בירושלים בשבת שושן פורים - הפטרת פרשת זכור - לומדים אנו איך ראה שמואל הנביא להבין את משמעות הציווי למחות את זכר עמלק. כך מורה שמואל לשאול:
"עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר."
האם בידינו לבקר את דברי הנביא? האם בידינו לומר אם הבנתו הדווקנית של שמואל אכן משקפת את רצון האל, או שמא עלינו להבין את הדברים בדרך אחרת? אינני יודע. ברור ששאול הבין את דברי שמואל כהוויתם, אך משום מה, אם מתוך חולשה, אם מתוך רחמנות, ואם כביטוי של חוסר הסכמה, שאול לא ביצע את המוטל עליו עד סופו. שאול לא השלים את המלאכה.
שמואל לא היה מוכן כלל לקבל את התנהגותו של שאול. בעיני שמואל, מי שלא היה מוכן לקיים את הציווי האלוהי עד תומו, כפי שאותו ציווי נתפרש על-ידי הנביא, לא ראוי היה להנהיג את ישראל.
האם צדק שמואל במסקנתו זו? שוב אינני יודע. אבל יכול אני לומר איזה לקח למד שאול מפסק דינו של שמואל, ויכול אני לומר מה היתה התוצאה המעשית של הבנה זו, כי תוצאה זו לא איחרה לבוא, והניסוח המשמש לתאור המקרה איננו משתמע לשתי פנים.
"וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב."
זה הלקח שלומד שאול. כאן, מוצאים אנו תאור החוזר כמעט מלה במלה על הפקודה אותה פקד שמואל את שאול באשר לעמלק. אולי אין זה נכון לומר כי תוצאה זו של רצח כל יושבי עיר הכהנים היא הלקח הנלמד, אך בוודאי שספר שמואל, על-פי לשונו, מרמז לנו כי רצח הכהנים הוא התוצאה הישירה של הטבח בעמלק.
יש מי שיאמר שאנני מפרש נכון את הדברים. אמנם מדרש אגדה המובא בגמרא במסכת יומא מקשר בין שני הארועים, אך אין מספיק בכך כדי לומר שמעשי שאול ראויים לגנאי, וששמואל טעה בפרשנות שהוא נתן למצווה למחות את זכר עמלק. הרי אין בתורה אף מלת גנאי לשאול בגין רצח כהני נוב. ולמה יש לגנותו? הרי כהני נוב בגדו בשאול בכך שנתנו לחם לדוד, ובוודאי שאת הבוגדים והחוטאים יש להרוג ולאבד.
אבל נראה כי התנ"ך כן מגנה את שאול, אם לא לענין רצח זה, לפחות בשל רצח אחר. בספר שמואל ב' כתוב:
"וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים."
מתי המית שאול את הגבעונים? בתנ"ך אין תשובה מפורשת. נאמר רק: "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה." מתי יצאה קנאתו של שאול על הגבעונים? המסורת היהודית מספקת תשובה מעניינת ביותר. על-פי הנאמר בספר יהושע "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה'." מכאן מגיעים לנו למסקנת מדרש רבה:
"והיכן מצינו שהמית גבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן."
הגבעונים שמשו שואבי מים וחוטבי עצים לכהנים, ועל-כן, כאשר שאול החריב את עיר הכהנים, והמית את כל יושבי נוב, הביא למותם גם של הגבעונים, לפי מדרש זה, בכך ששבר את מטה לחמם, ואילו לפי מדרש המובא בירושלמי, רצחם ממש יחד עם הכהנים בנוב.
האם כך באמת הפשט? הדבר נראה מעט דחוק. אך אם אין הוא הפשט, מה מבקשים חז"ל להדגיש בפנינו? אולי שחטאו של שאול לא היה בכך שרצח כהנים – לא זהות הקרבנות היא שקבעה – אלא חטאו של שאול היה בכך שרצח חפים מפשע.
ואולי יותר מזה. הרי הגבעונים היו חִוִוים, בני שבט כנעני אשר מצווה היתה להרגם ולהשמידם, כפי שכתוב בתורה: "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ ."
הרי מצווים היינו להשמיד אותם, את הגבעונים, ממש כמו שמצווים היינו למחות את עמלק.
אם כן, אולי מבקשים חז"ל ללמדנו שהעוול ברצח הגבעונים השנואים על ישראל מאז ימי יהושע, לא נפל מהעוול ברצח הכהנים. ואם רצח צאצאי הגבעונים – כנענים ארורים אשר במרמה הטעו את יהושע - היווה חטא כה איום ונורא עד כדי גזירת שלוש שנות רעב, איך עלינו להבין את ההשוואה שעושה התנ"ך בין הרצח בנוב והמתת צאצאי עמלק אשר פגעו בישראל במרמה בימי משה?
אולי את התשובה לכך נוכל למצוא גם באותו מדרש על הגבעונים. במדרש רבה, לאחר שמזוהים הגבעונים כקרבנות הרצח בנוב, ממשיך המדרש ואומר:
"הקב"ה תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעולתו של שאול לשלם לו שכר טוב, באותה שעה אמר דוד: וכי בשביל הגרים הללו עשה הקב"ה לעמו כן? א"ל הקב"ה: אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים. צא ולמד יהושע רבך שבשעה שאמרו הגבעונים (יהושע י) 'עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו' באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור? א"ל הקב"ה: יהושע! אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים."
לאחר שמזהים חז"ל את הגבעונים בין קרבנות נוב, אומרים לנו חז"ל כי החובה שהוטלה על יהושע להגן על הגבעונים נבעה מהכלל המוסרי: "אם תרחיק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים." אולי, אם כן, כאשר חז"ל משווים את הרצח בנוב למחיקת עמלק, רצונם להזהירנו שמי שמוכן להתאכזר לרחוקים, סופו להתאכזר לקרובים. מי שמוכן להרוג "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" בעמלקים, סופו שיהיה מוכן להרוג "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה" אפילו בכהני ישראל.
כמדומני שיש בכך לפחות כדי לעורר ספק באשר לפרשנות המילולית הדווקנית אותה ביקש שמואל לתת לציווי למחות את זכר עמלק.
אבינעם שרון
פעיה"ק ירושלים תובב"א
© 2005 Avinoam Sharon
