יום שישי, יוני 10

נשא

בסוף פרשת נשא כתוב: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת..."

אונקלוס, בתרגומו, אינו מתרגם את המלה "מדבר" כ-"מִלְמַלְלָא" או "מְמַלֵל", כפי שרגיל הוא לתרגם, אלא כותב הוא "מתמלל". בעקבותיו, מסביר רש"י במקום, "כמו מִתְדַבֵּר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו."

לכאורה, המפרשים כאן אינם מחדשים, אלא מסבירים הם את פשוטו של מקרא, כי, על-פי המסורת שבידינו, אין הכתוב אומר "מְדַבֵּר" אלא "מִדַּבֵּר", בבניין התפעל, כלומר – כפי שכותב רש"י - מדבר בינו לבין עצמו.

התמונה הזאת, של אלוהים המדבר עם עצמו, בשיחה פרטית, והאדם – הנביא – המקשיב ושומע היא תמונה תמימה ונפלאה, אך היא טומנת בחובה גם מסרים תיאולוגיים חשובים.

על הצורך הזה לחפש אחר המסר התיאולוגי, עומד ספר הזוהר, בפרשת בהעלותך. הזוהר מטעים כי אילו עיסוקה של תורה היה בסיפורים, יכולנו לכתוב סיפורים יפים – ואפילו יפים יותר מסיפורי התורה – בזמננו אנו. על-כן, מביא לנו הזוהר משל. כפי שהמלאכים חייבים להתלבש בכלי אדם כדי שנוכל לראותם, כך התורה עוטפת את דברי ה' בלבוש של העולם הזה כדי שנוכל להתבונן בהם, כי אחרת הם מעבר ליכולת תפישתנו. אבל, מזהיר אותנו הזוהר, אל לנו לטעות ולחשוב כי הלבוש הוא התורה.

אם כן, מה אמורים אנו להבין מכך שהקדוש ברוך הוא משוחח עם עצמו?

קודם כל, צריך להיות לנו ברור – כמסקנה טריוויאלית ביותר – כי הקב"ה איננו מדבר עם עצמו בשפת בני אדם. כבר למדנו בספר בראשית, מאדם הראשון, כי השפה איננה מבריאתו של ה', אלא היא המצאה אנושית. כפי שמסביר הרמב"ם, כתוב: "וַיִּצֶר ה' אֱלקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ." האדם נתן את השמות, לא אלוהים. השפה היא פרי מוחו של האדם.

אם כן, לא נוכל כלל ליחס לקב"ה מחשבות בשפת האדם, ובוודאי לא נוכל לומר שבשפתנו אנו מדבר הוא עם עצמו.

ולא זו אף זו: איך נאֹמר שה' מִדַּבֵּר? אמנם ניתן לתאר אפשרות שהקב"ה ייצור קול שנוכל אנו לשמוע, אך לו אין אוזניים, ואם כך, איזה צורך יש לו להבעת מחשבותיו בקול רם? הרי אפילו אנחנו איננו חייבים להשמיע את דברינו לאוזננו בקול רם כאשר אנו מנהלים שיחה פרטית עם מחשבותינו.

אם כך, מה שומע הנביא כאשר הוא מאזין לשיחתו הפנימית של ה'?

שום קול לא מהדהד באוזניו, ודבר לא נשמע. ובכל זאת, שיחתו הפרטית של הקב"ה מהדהדת בעולם. את שיחתו של בורא עולם "המדבר בינו לבין עצמו" שומע הנביא בעומק נשמתו, ואת משמעות הדברים מלביש הוא במלים הנראות לעיננו והנשמעות לאוזנינו.

הנבואה היא תגובתו של האדם למפגש עם הנשגב - היא הנסיון לאחוז בבלתי נתפש, היא ניסיונו של האדם לתאר את חווית הרוח.

הנביא פּוֹרֵשֹ מִפְרָשֹ ולוכד עבורנו את הרוח, ואנו רואים את הרוח בַּמִּפְרָשִֹים הַפְּרוּשִׂים,ומפליגים.

אבינעם שרון

פעיה"ק ירושלים תובב"א

© 2005 Avinoam Sharon