שלח

לא הבנתי את עשרת המרגלים עד שהדבר הוסבר לי על-ידי חבר לא יהודי, ערב אחד כשישבנו יחד בבר בניו יורק.

על-מנת להסביר, אצטרך לספר לכם סיפור.

כשהייתי סטודנט בניו יורק, נרשמתי ללימודים כסטודנט זר – סטודנט ישראלי - בתכנית משותפת של בית המדרש לרבנים באמריקה (The Jewish Theological Seminary), ואוניברסיטת קולומביה. על-אף שנהגתי להתפלל במנין של תלמידי בית המדרש, ולאכול בקפטריה של בית המדרש, רוב חברי היו תלמידים באוניברסיטה.

את רוב זמני, ביליתי עם מספר סטודנטים עמם יצרתי קשר חברי עת שלמדנו יחד בשעור בספרות אנגלית בסמסטר הראשון. מידי יום חמישי, בתום הלימודים, היינו מתכנסים יחד בפאב בקרבת הקמפוס לשמוע מוזיקה, לשתות בירה, ולשוחח על הא ועל דא. באחד הערבים האלה, שמתי לב למה שעד אז לא ראיתי: כל חברי היו יוצאי צבא ששרתו במלחמת וויאטנאם, וכולם גם היו פרוטסטנטים, ילידי ארה"ב. מבין חברי הקרובים, לא היה ולו יהודי אחד.

אזרתי אומץ, ופניתי לקבוצה בשאלה פשוטה: מה אני עושה כאן? בתחילה, לא הבינו חברי מה אני מבקש לברר. אז הוספתי: אני היהודי היחיד בשולחן הזה, והיחיד שלא שירת בוויאטנאם. מה אני עושה בחבורה הזאת?

הראשון להשיב היה בחור בשם טרי, סטודנט למדעי הסביבה, שרצה להיות פקח בפארקים הלאומיים עם סיום לימודיו. את טרי הערצתי מאז ששמעתי מאחד החברים בקבוצה, שבמהלך שרותו בוויאטנאם, זכה טרי לשני עיטורים בגין מעשי גבורה תוך חרוף נפש אל מול פני האויב. הערצה זו הייתה, כך התברר, חלק מהתשובה לשאלתי, אם כי, עד לאותו הרגע לא הבנתי.

טרי הסביר לי בפשטות, ובמידה מסויימת של מבוכה, שאכן אין לו ולחבריו הרבה ידידים "בני מעוטים". הוא הסביר שקשה להם – לא נעים – בסביבתם של יהודים, שחורים, פוארטו ריקנים, וכיוצא באלה. אתה צריך להזהר בלשונך כשאתה בסביבתם. הם רגישים לכל מיני דברים. הם נעלבים על מה בכך, ותפיסת העולם שלהם שונה. טרי הוסיף, שגם לא היו להם הרבה חברים שלא שרתו בצבא. סטודנטים שלא שרתו לא הבינו למה היה חשוב לו ולחבריו לשרת בוויאטנאם. הם הרגישו שהסטודנטים האחרים, שהיו פעילים בתנועות השלום, בתנועה נגד המלחמה בוויאטנאם, שגדלו באווירת ההתנגדות למלחמה, סטודנטים אלה ראו ביוצאי המלחמה קרבנות או פרייארים במקרה הטוב, ורוצחים במקרה הגרוע.

"אבל אתה," הוא אמר לי, "אתה שונה. אתה ישראלי. אתה יהודי ממדינה יהודית. אתה חלק מתרבות הרוב, ולכן אתה רואה את העולם כמונו. וכישראלי, אתה גם מבין למה היה לנו חשוב לשרת בצבא, כי גם בתפישת עולמך, השרות הצבאי הוא ערך." לסיכום, הוא אמר: "אתה כאן, כי זה מקומך הטבעי."

אז הבנתי למה לא היו לי חברים יהודים. אז הבנתי גם למה לעולם לא אוכל להסביר ליהודי אמריקני מה זה להיות יהודי ישראלי. לעולם לא אוכל להסביר לו למה הדרך היחידה לחיות חיים יהודיים מלאים היא להיות יהודי ישראלי, כי רק ישראלי יכול לפתח תודעה יהודית. היהודי בחו"ל מודע להיותו יהודי, אך מודעות ותודעה אינם אותו הדבר, ואין כל תועלת בנסיון להסביר. אם אתה בעל התודעה, אתה מבין, ואם אינך בעל אותה תודעה, הנסיון להסביר אותה דומה לנסיון להסביר את החוויה המיסטית, או לבטא תחושה במלים. זה כמו לתאר סימפוניה. מי שמעולם לא שמע אותה, לא יבין על מה אתה מדבר, ולא יבין את התלהבותך. מי שמעולם לא שמע סימפוניה לא יסכים לקביעה שחסר לו משהו בחיים, ומי שאיננו בעל תודעה יהודית עצמאית, לא יבין שיהדותו חסרה, וכי אין לחייו היהודיים כל עתיד ללא ארץ ישראל ומדינת ישראל.

וכך גם המרגלים. עשרת המרגלים, יוצאי שעבוד מצרים, לא יכלו להבין למה טוב יותר בעבר השני של הנהר. טיול מאורגן בארץ ישראל לא היה מספיק לשנות את תודעתם מזו של שאר אחיהם במדבר. מבחינתם, השחרור משעבוד מצרים היה החוויה האולטימטיבית. ההליכה במדבר אחרי הארון, והחניה סביב המשכן, היוו עבורם היהדות המושלמת. מה יכול היה להתחרות בחיים היהודיים אשר הם חיוו במדבר? רק אדם בעל חזון יוצא דופן יכול לראות את האפשרות האחרת. אך אין לצפות מאנשים שיהיו כמו יהושע וכלב. הרוב לא יצליח להיות טוב מעשרת המרגלים, נשיאי העדה. הרוב הוא כאותם ששים רבוא של עם ישראל.

אז, אנא ממכם, כשאתם קוראים בעתונים שהתנועה המסורתית קורסת, וכי יהדות צפון אמריקה מעדיפה להשקיע עשרות מליוני דולרים בהעמדת בניינים כגלעד לגולה, במקום לגייס את מאות האלפים הספורים הדרושים להבטיח את החזון הציוני בארץ ישראל, תבינו שאין הדבר נובע מרוע לב או מכהות חושים. הוא רק ענין של חוסר חזון. לא כל מנהיגי יהדות העולם הם כמשה, יהושע וכלב. רובם הם ראשי עדה כעשרת המרגלים, שלא מבינים, ושלא יבינו, ושלעולם גם לא יבינו שיש מה להבין.

אבינעם שרון

פעיה"ק ירושלים תובב"א

בהעלתך

הפרשה שלנו השבת היא פרשת בהעלותך, ולאחר קריאת התורה, נפטיר בנביא זכריה.

ככלל, מוצאים אנו תמיד מוטיב המקשר בין קריאת התורה לבין ההפטרה. לעיתים, המוטיב המאחד מסתכם במילה, בניב או בצירוף מלים, לעיתים בנושא משותף, כמו מלוכה, מרדנות (כפי שנראה בפרשת קרח בעוד שבועיים) או שירה (כמו הקשר בין שירת הים לשירת דבורה או שירת דוד), לעיתים הקשר הוא חג.

הנושא המאחד את פרשת בהעלותך להפטרה מהנביא זכריה הוא המנורה. אלא שהמנורה משמשת בתפקידים שונים בשני המקרים.

המנורה בפרשת בהעלותך מאירה את המשכן, ואילו המנורה בנבואת זכריה מסמלת את האור הרוחני המאיר את נפשו של האדם.

כך, סמל מאחד זה משמש בשתי דרכים שונות ונבדלות. כל דרך משקפת היבט אחר של היהדות. המנורה שבמשכן מסמלת את מעמדנו כעובדי בורא העולם. היא מסמלת את הישות הפיזית – הקיום המוחשי – של עם ישראל מאז סיני ועד לימינו אנו.

לעומת זאת, המנורה של הנביא זכריה מאירה לנו את הדרך בה עלינו ללכת, אז וגם היום: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי".

יכול ובצרוף זה של הפרשה וההפטרה, לומדים אנו כי כפי שבאור התורה רואים אנו מי אנחנו, כך באורם של הנביאים רואים אנו מה עלינו להיות.

אבינעם שרון

פעיה"ק ירושלים תובב"א

נשא

בסוף פרשת נשא כתוב: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת..."

אונקלוס, בתרגומו, אינו מתרגם את המלה "מדבר" כ-"מִלְמַלְלָא" או "מְמַלֵל", כפי שרגיל הוא לתרגם, אלא כותב הוא "מתמלל". בעקבותיו, מסביר רש"י במקום, "כמו מִתְדַבֵּר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו."

לכאורה, המפרשים כאן אינם מחדשים, אלא מסבירים הם את פשוטו של מקרא, כי, על-פי המסורת שבידינו, אין הכתוב אומר "מְדַבֵּר" אלא "מִדַּבֵּר", בבניין התפעל, כלומר – כפי שכותב רש"י - מדבר בינו לבין עצמו.

התמונה הזאת, של אלוהים המדבר עם עצמו, בשיחה פרטית, והאדם – הנביא – המקשיב ושומע היא תמונה תמימה ונפלאה, אך היא טומנת בחובה גם מסרים תיאולוגיים חשובים.

על הצורך הזה לחפש אחר המסר התיאולוגי, עומד ספר הזוהר, בפרשת בהעלותך. הזוהר מטעים כי אילו עיסוקה של תורה היה בסיפורים, יכולנו לכתוב סיפורים יפים – ואפילו יפים יותר מסיפורי התורה – בזמננו אנו. על-כן, מביא לנו הזוהר משל. כפי שהמלאכים חייבים להתלבש בכלי אדם כדי שנוכל לראותם, כך התורה עוטפת את דברי ה' בלבוש של העולם הזה כדי שנוכל להתבונן בהם, כי אחרת הם מעבר ליכולת תפישתנו. אבל, מזהיר אותנו הזוהר, אל לנו לטעות ולחשוב כי הלבוש הוא התורה.

אם כן, מה אמורים אנו להבין מכך שהקדוש ברוך הוא משוחח עם עצמו?

קודם כל, צריך להיות לנו ברור – כמסקנה טריוויאלית ביותר – כי הקב"ה איננו מדבר עם עצמו בשפת בני אדם. כבר למדנו בספר בראשית, מאדם הראשון, כי השפה איננה מבריאתו של ה', אלא היא המצאה אנושית. כפי שמסביר הרמב"ם, כתוב: "וַיִּצֶר ה' אֱלקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ." האדם נתן את השמות, לא אלוהים. השפה היא פרי מוחו של האדם.

אם כן, לא נוכל כלל ליחס לקב"ה מחשבות בשפת האדם, ובוודאי לא נוכל לומר שבשפתנו אנו מדבר הוא עם עצמו.

ולא זו אף זו: איך נאֹמר שה' מִדַּבֵּר? אמנם ניתן לתאר אפשרות שהקב"ה ייצור קול שנוכל אנו לשמוע, אך לו אין אוזניים, ואם כך, איזה צורך יש לו להבעת מחשבותיו בקול רם? הרי אפילו אנחנו איננו חייבים להשמיע את דברינו לאוזננו בקול רם כאשר אנו מנהלים שיחה פרטית עם מחשבותינו.

אם כך, מה שומע הנביא כאשר הוא מאזין לשיחתו הפנימית של ה'?

שום קול לא מהדהד באוזניו, ודבר לא נשמע. ובכל זאת, שיחתו הפרטית של הקב"ה מהדהדת בעולם. את שיחתו של בורא עולם "המדבר בינו לבין עצמו" שומע הנביא בעומק נשמתו, ואת משמעות הדברים מלביש הוא במלים הנראות לעיננו והנשמעות לאוזנינו.

הנבואה היא תגובתו של האדם למפגש עם הנשגב - היא הנסיון לאחוז בבלתי נתפש, היא ניסיונו של האדם לתאר את חווית הרוח.

הנביא פּוֹרֵשֹ מִפְרָשֹ ולוכד עבורנו את הרוח, ואנו רואים את הרוח בַּמִּפְרָשִֹים הַפְּרוּשִׂים,ומפליגים.

אבינעם שרון

פעיה"ק ירושלים תובב"א

© 2005 Avinoam Sharon

במדבר

כשקראתי את פרשת השבוע – פרשת במדבר – לא יכולתי אלא לתהות באשר לסידורי הביטחון. הפרשה מפרטת לנו את דרך פריסת השבטים בשטח, כל שבט "צבאו ופקדיהם". המדובר בפריסה צבאית-הגנתית. המחנה מסודר כולו סביב אוהל מועד, שבט שבט, כאשר המעגל הפנימי מורכב משבט לוי, וסביבו יתר השבטים. המדובר במחנה צבאי לכל דבר, ואף המינוח התנ"כי הוא מינוח צבאי.

ניסיתי לדמיין במוחי את הפריסה בשטח, ולבסוף, גלשתי באינטרנט ומצאתי מפה.

ואז שאלת את השאלה: למה?

על מה שומרים כל השבטים האלה? על מה הם מגינים?

לכאורה, התשובה הברורה היא שהם מגינים על אוהל מועד. אבל אוהל מועד הוא סתם מבנה עץ ובד ויריעות עור. הוא לא יותר מאשר חפץ. על זה צריכים כולם להגן?

אולי התשובה היא שמגינים על מה ששוכן בתוך האוהל.

אם כך, מגינים הם על מה? השכינה בוודאי איננה זקוקה להגנה. ועל הקדושה אין צורך להלחם באמצעים פיזיים וקונבנציונליים.

אז אולי מגינים הם על ארון העדות?

אמנם, הארון גם הוא סתם חפץ, אך ייעודו של חפץ זה הוא להחזיק את לוחות הברית!

הנה, נראה כי מצאנו תשובה מוחצת.

אך לא.

גם הלוחות אינם אלא חפצים. ולמה להגן עליהם? הרי ברגע של כעס, משה שבר את הלוחות המקוריים, ואת אלה הוא פיסל כתחליף. העל תחליף זה עלינו להגן בחירוף נפש? הרי לחפצים יש תמיד תחליף, וכאן בכלל מדובר באפשרות שנצטרך לספק רק תחליף לתחליף, אז למה להלחם?

אך, כמובן, דבָרָי שקופים. ברור שאין אני מדבר ברצינות, כי הרי לא על החפצים אנו מגינים, אלא על הערכים אותם הם מסמלים.

לוחות הברית אינם אלא סמל לערכי עם ישראל, חוקיו, תרבותו, ועברו, וזכר למעמד הר סיני. ועל אלה חייבים אנו להגן בגופנו ובנפשנו.

על אלה נלחמים אנו זה דור אחר דור. לא על קרקע ולא על גבולות, אלא על ערכים, ועל זכותו של כל יהודי להגשים ערכים אלה בארצו.

ערכים אלה הם עברנו, זהותנו, מקור תרבותנו, מורשתנו, ועתידנו.

על ערכים נלחמים, על ערכים מתים, ועל ערכים ראוי כי נמסור את נפשנו. כי אלה נשמת עמנו, וללא הנשמה אין טעם כלל לקיומנו כגוף.

אבינעם שרון

פעיה"ק ירושלים תובב"א