בלק

בין הנושאים בספרו תולדות האמונה הישראלית, דן פרופ' יחזקאל קויפמן בנושא "הכשוף לפי תפיסת המקרא." במהלך דבריו, מסביר קויפמן כי "הנגוד בין ה' ובין המכשף אינו נגוד בין רשויות אלוהיות-דמוניות אלא נגוד בין האלהים ובין חכמת אנוש. הכשוף," כך טוען קויפמן,"הוא אחת מצורות 'החכמה' האלילית, המדיחה את האדם להאמין בכח עצמו ולפרוק עול אלהים."

בסופו של דבר, זה מהותו של סיפור בלק – זה המאבק הרעיוני המתרחש בפרשתנו. בלק, מלך מואב, ריבון עלי אדמות, אינו שולח את צבאו להלחם בישראל. הוא אינו סבור כי בכוחו להשיג ניצחון צבאי. על-כן, מחפש הוא יתרון אסטרטגי, ולכן מבקש הוא ללחום באלהי ישראל. לשם כך הוא מבקש את עזרת בלעם. בלעם אינו אמור להביא את כוחות אליליו להתאמת עם אלהים, אלא אמור בלעם עצמו לנהל את המאבק באמצעות חכמתו וכוח השכנוע שבמעשיו ובדבריו.

בפרשה, בלעם מוצא כי אין הוא חפשי לעשות כאבת נפשו. אין הוא חפשי לקלל מקום שה' מברך. תחילה, מנסה בלעם לעשות כרצון שולחו, אך לשווא. שוב ושוב הוא מברך את ישראל. תחילה, שם ה' דברים בפי בלעם. אך לבסוף, "וישא משלו ויאמר." בסוף, מוצא בלעם כי העצמאות והחופש לדבר משלו נובעים מהכרתו את רצון האל.

נושא זה של ריבונות האדם ועליונות חכמתו מטריד את האנושות מאז ועד היום. האם האדם עומד במרכז היקום, והאם את הטוב קובעים אנו מתוך הבנתנו? האם האדם הוא היוצר והבורא, או האם הוא יציר נברא, צלם אלוהים המשקף את הבורא, ולא המחליף אותו?

חכמי הפילוסופיה יאמרו כי גישה אנושית-הומניסטית דורשת כי את הטוב נחפש בעצמנו, וכי גם אם קיים בורא עליון, קיומו איננו רלבנטי לקיומנו. אך אם הכל תלוי בתבונתנו, כי אז אין כל בסיס אובייקטיבי לקביעת הטוב והרע. המוסר הופך לעניין של אופנה. הטוב איננו ערך אלא דעה.

מסקנה זו הפריעה מאוד למרטין בובר. בובר כתב כי אין הוא מסוגל לראות בעצמו את המקור העליון להערכת המוסריות של מעשיו. חייב להיות גורם ראשוני, שהוא מקור הלגיטימיות.

הפילוסוף הרמן כהן מצא את התשובה לתעלומה דווקא בהפטרה של פרשת בלק. "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ." הבחירה בפנינו להסתמך על דעת האדם באשר לטוב, או לחפש אחר הטוב כמצוות ה'. כך או כך, הבחירה בידינו, וההחלטה היא שלנו. כך או כך תלוי הטוב בהבנתנו. אלא שלפי הגישה האחת, עצמאותנו תלויה בעצמיותנו, ומשועבדים אנו לאופנה, אשר קביעותה נקבעת מתוך צרכנו המשתנים, ואילו על-פי הגישה השניה, עצמאותנו צומחת מתוך ריבונותו של אלוהינו, ונצחיות ערכנו נובעת מתורתו שהיא מקור קיומנו.

אבינעם שרון

פעיה"ק ירושלים תובב"א

חקת

במה חטא משה? מה היה חטאו הבלתי נסלח אשר הביא את ה' לומר לו ולאהרן: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"?

האם, כמקובל לחשוב, היה זה מעשה הכאת הסלע אשר הביא לכך שבסוף הדרך יאמר ה' למשה: "מֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן, עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"?

אמנם, בהכאת הסלע מגלה משה את כעסו ואת פקיעת סבלנותו. אולי בכך גם מראה משה כי אין הוא מסוגל להמשיך ולהבליג. אולי כבר אין ביכולתו להבין ללבו של העם.

אך קשה להבין כך את הדברים. הרי המנהיגות המיידית לא נשללת ממשה, אלא הזכות להוביל את העם אל הארץ המובטחת. אם כך, לא באבדן שליטה רגעי מדובר, אלא נעוץ החטא במשהו כללי ויסודי יותר.

גישה אחרת היא למצוא את חטאו של משה באמרו: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם." בדברים אלה, יוצר משה את הרושם כאילו הוא מקור הנס. על-ידי כך שמשה מחולל נס, מחזק הוא את הרושם כי הוא בעל כוחות אלוהיים, וכי הוא בעצמו כאלוהים. סכנה זו כבר ברורה היתה עת שביקש העם לעשות עגל זהב. הרי אין הכתוב אומר כי ביקשו העם תחליף לאלוהים, אלא כתוב: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו." העם איננו מבקש אלוהים אחר, אלא מנהיג חילופי במקום משה.

חיזוק תדמיתו זו של משה בעיני העם עלול היה להוביל לעבודה זרה. חשש זה מפולחן סביב דמותו של משה, הוא שחייב כי מקום קבורתו של משה לא יוודע. אילו משה היה מוביל את העם גם אל המנוחה ולנחלה - גואל אותם ממצרים ומביא לגאולת הארץ המובטחת – לא יכול היה העם אלא להעריצו כאלוהים ממש. משה מציג את עצמו כגיבור בסיפור בו יכול להיות אך ורק גיבור אחד ויחיד, והוא ה'.

אך יכול גם שחטאו של משה כלל איננו בכך שהוא הציג את עצמו כמחולל הנס, ושבכך דימה את עצמו לאלוהים. הרי העם ידע כי מקור הנס הוא אלוהים, כי הרי אין זו הפעם הראשונה שמשה משמש כאמצעי לאותות ולמופתים. אלא שהפעם, מתוך כעס ותסכול, לא רק הציג משה את עצמו כמי שמוציא מים מן הסלע, אלא גם עשה כן במעשה המותיר רושם כי בכוחו להכריח את הסלע להוציא מים. הטיעון ליכולת להשפיע על כוחות הטבע – היומרה לטעון לכוח לשלוט באלוהים ולהכפיפו לרצון האדם – הם תמציתם של כישוף ושל עבודה זרה. יכול ובמעשהו הנואש, לא הפך משה את עצמו לנשוא עבודה זרה, אלא נתן תוקף לאמונה בעבודה זרה.

ואולי לא חטא משה כלל.

יכול ולא נפל כל דופי בהתנהגותו של משה. ישראל הוא שחטא. בני ישראל הם שלא האמינו, בני ישראל הם שאמרו: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת."

אם כך, אולי חטאו של משה היה בכך שלא הצליח להביא את העם להכרה בייעודו, ולשתף את צאן מראיתו בחזונו. רמז לגישה זו מוצאים אנו במדרש תנחומא. על-פי המדרש: "אמר הקב"ה למשה משה באיזה פנים אתה מבקש לבוא לארץ, מלה"ד לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן. ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, א"ל המלך יאמרו שאתה השבית הצאן."

דברים אלה של המדרש אודות השבתת הצאן מזכירים את דברי הנביא יחזקאל:

"בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלוהים הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים. אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעו. אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶך. וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה. יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּש ... כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלהים, הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה."

משה נכשל כי לא היה ביכולתו לשנות את תפישת העם, ולהפכו מעם המסתכל תמיד אחורה, לעם המביט קדימה. משה הנהיג קהל אשר התכחש לגורלו, וסירב להתקדם. חטאו לא היה בפגם בהתנהגותו, אלא בכשלון הנהגתו.

משה לא הצליח להביא את העם ללכת אחריו בדרך ה'. ומאחר ולא היה העם מוכן לללכת אחריו, לא יכול היה משה להמשיך ללכת לפניו. משה לא יכול היה לעבור את הירדן, כי לא היה מי שילך אחריו. על-כן מוסיף המדרש: "אף כך א"ל הקב"ה למשה: שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר, ואתה מכניס דור אחר?" הצלחתו של מנהיג היא בהנהגת הקהל אשר הופקד בידו. המתנה עד שימות הדור ויוחלף בראוי וטוב ממנו, איננה הצלחה של מנהיגות.

אבינעם שרון

פעיה"ק ירושלים תובב"א

קרח

כורח המציאות

לפעמים, אין מנוס מלדבר על החדשות. ארועי הימים האחרונים דורשים התייחסות ערכית ומענה יהודי.

ביום רביעי, חבורת בריונים – קבוצה של פורעי חוק שבקשו לחתור תחת אושיות הדמוקרטיה, ולהרוס את מדינת ישראל באמתלה שהם פועלים להצלת העם והמולדת - בצעה לינץ' בנער ערבי, ובכך גילו את פניהם האמיתיות. למחרת, בריון חרדי תקף צועדים בצעדת הגאווה בירושלים - לא הרחק מכאן - דקר אותם.

לפני ארועים מחליאים אלה, ביום שני בבוקר, עמדתי במרומי מצדה, במקום בו קנאים יהודים בחרו למות למען חזונם. ובין שני הארועים הנוראים, בבוקר של יום חמישי, התייצבתי אל מול הכותל המערבי. שם, מתחת לקשת רובינסון, עמדתי על שרידי ההרס של חורבן הבית, במקום שנפלו קנאים יהודים אחרים בהגנה על השקפת עולמם.

עת שעמדתי באותם המקומות, לא יכולתי שלא להזכר במהלכים שהביאו לחורבנם. והיום, אין אני יכול להתעלם מהקשר הנוראי בין ארועי העבר וארועי ההווה.

אנו נוטים להאמין כי הרומאים הארורים החריבו את בית המקדש, וכי אותם עובדי אלילים חסרי מוסר ואנושיות, בקשו לטבוח או לשעבד את גיבורי מצדה. אך חז"ל קלעו קרוב יותר לאמת כשקבעו כי שנאת חינם היא שהביאה לחורבן. האמת ההיסטורית והמסקנות הערכיות גם מבצבצות ועולות מתוך הסיפור של יציאתו של רבי יוחנן בן זכאי מהעיר ירושלים.

במסכת גיטין מסופר אודות המצור על ירושלים כך:

"הוו בהו הנהו בריוני, אמרו להו רבנן: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו, לא שבקינהו. אמרו להו: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו, אמרו להו רבנן: לא מסתייעא מילתא. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, והוה כפנא."

כלומר, הבריונים שלטו אז בעיר. הרבנים פנו אליהם והציעו לצאת אל הרומאים לעשות שלום. הבריונים לא הניחו לרבנים לצאת, והשיבו: נצא ונעשה בהם מלחמה . הרבנים אמרו להם שמהלך כזה לא יצליח, ולא יעזור. אז קמו הבריונים ושרפו את מחסני החיטים והשעורים, והיה רעב. ככל הנראה, חשבו אלה כי אם יקצינו את המצב עד ליאוש מוחלט, לא יהיה מנוס מלצאת ולהלחם ברומאים.

תיאור זה, והסיפור סביבו, מלמדים כי המורדים היהודיים בעיר היו קבוצת קיצונים שמוכנים היו לא רק למות בעצמם, אלא גם להביא למותם של כל אחיהם – ואף להרוג את אחיהם – כדי לקדם את הזייתם הפסיכוטית לפיה בכוחם היה לנצח את הלגיון הרומי. ובאשר לקנאי מצדה, לא היו אלה אלא אנשים שאפילו קיצוני ירושלים לא סבלו אותם, ואשר ברחו מהעיר לאחר שהקיצונים הירושלמים רצחו את מנהיגם.

זה התאור של המצב בעיר. ואילו מחוץ לעיר, בראש הכח הרומי, עמד טיבריוס יוליוס אלכסנדר, יהודי קיצוני מסוג אחר, יהודי שהיה מוכן לעמוד בראש הצבא של טיטוס, ולפקוד עליו במלחמה נגד עם אבותיו, יהודי אשר בעברו כמושל יהודה, הורה על צליבתם של מנהיגי הקנאים.

בין שני קצוות אלה עמד רבי יוחנן בן זכאי. במצב זה, פנה רבי יוחנן בן זכאי לראש הבריונים וביקש לצאת מהעיר הנצורה, בתקוה שיוכל כך להציל ולו משהו, ובמצב זה פנה לרומאים לבקש את יבנה וחכמיה.

כשאנו עומדים במרומי המצדה או לרגלי הר הבית, עלינו לזכור כי החורבן בא כתוצאה ממעשיהם של יהודים קיצוניים אשר בקשו לקבוע את עתיד העם על-פי השקפתם. עלינו לזכור כי אין יהדותנו כיהדותם, וכי אסור לנו לראות בעצמנו ממשיכי דרכם. לדרכם לא היה כל עתיד. דרכם הובילה לאובדן מוחלט, ואל לנו להחיותם ולהעריצם. יהדותנו היא יהדותו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר יצא את העיר כדי לבנות את יבנה. תפקידנו להיות ממשיכי דרכו.

אם המסורת היהודית חשובה לנו, כי אז עלינו לעמוד אל מול פני הבריונים, וכשאלה מבקשים להחריב את התשתית המוסרית עליה עומדים עמנו, יהדותנו ומדינתנו, חובתנו לחזקה ולחדשה.

אבינעם שרון

פעיה"ק ירושלים תובב"א