מצורע

בתחילת פרשת תזריע למדנו כי "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים." כבר אז, יכולנו להבין כי טֻמאה איננה מצב של אי-ניקיון, או של פגם או חולי פיזי. היולדת איננה אמורה ליטול תרופה כלשהי, היא איננה אמורה לעבור כל אבחון, או להימנע מחיי חברה, אלא מנועה היא אך ורק מכניסה למקדש ומנגיעה בדברי קדושה. גם דרך הטיהור איננה כרוכה ולו ברחיצה, אלא בהבאת קרבן. כבר אז, יכולנו להסיק כי הטֻמאה איננה גשמית אלא רוחנית.

למסקנה דומה מגיע האברבנאל באשר לצרעת. הרי אין המצרע מצֻווה לעבור אבחון וטיפול רפואי, אלא מצֻווה הוא ללכת אל הכהן. הנגע איננו מחלה פיזית הדורשת טיפול רפואי, אלא משקף הוא מצב של זיהום נפשי הדורש טיפול רוחני.

למסקנה סימבולית זו באשר למהות הצרעת, הגיעו חז"ל מסיבות תיאולוגיות, אך כבר ברור היה לרמב"ם, כפי שברור היום בעולם הרפואה, כי נגע הצרעת המתואר במקרא איננו דומה לכל מחלה ידועה. הרמב"ם אף הוסיף כי לא היה ביכולתו לתת כל הסבר לטיפול לטיהור הצרעת המתואר בפרשתנו. אפילו בימים ההם, לא יכול היה הרמב"ם למצוא כל תועלת רפואית בטכּסים המצווים בתורה. הטכס הוא פולחני גרידא, כי הצרעת איננה מחלה. או כפי שמסביר הרמב"ם, תופעת הצרעת היא סוג של נס.

אכן, כל דיני הטֻמאה והטהרה אינם נושא למחקר רפואי, כי אם לתיאולוגיה.

הבנה זו של הצרעת, של הטֻמאה, הטהרה, והקדושה, היא שהביאה, לדעתי, לבחירת ההפטרות שנבחרו לפרשת תזריע ולפרשת מצרע.

בשנים בהן מופרדות הפרשיות (וכאשר אין הפטרה מיוחדת), קוראים אנו לפרשת תזריע את סיפורו של נאמן, שר צבא ארם, שלקה בצרעת. נאמן פונה לנביא אלישע לרפאו. המסר של ההפטרה איננו ביכולת הנביא לחולל נסים ולרפא חולים. אילו בכך היה ענייננו, מוטב היה אילו החולה היה עיוור, או קטוע יד או רגל. אלא שהמעניין אותנו בפרשת תזריע, כמו בספר ויקרא כולו, הוא היחס שבין האדם לבוראו. הנושא המרכזי בספר ויקרא הוא התיאולוגיה, ועל-כן, המסר המועבר בהפטרה הוא מסר במישור הרוחני – מסר הקשור לאמונה.

את המסר אנו מוצאים בפיהם של עבדי נאמן. נאמן, כמו רוב קוראי פרשת תזריע ופרשת מצרע, איננו מבין כי המדובר בנושא רוחני – בטהרה ולא בנקיון. על-כן, נאמן מצפה כי הנביא יטפל במחלתו על-ידי איזה טיפול מרשים ומסובך. והנה, אומר לו הנביא לטבול שבע פעמים בירדן. לתרופה כזאת, לא היה לו לנאמן צורך להטריח את עצמו לאלישע. אלא שעבדיו מבינים, ואומרים לו:

"אָבִי, דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר."

כלומר, אם הנביא היה אומר לך לעשות איזה דבר קשה ומסובך היית מסכים, קל וחומר שעליך לעשות מה שהוא אומר כאשר המדובר בדבר פעוט! אבל מאחורי הדברים האלה מסתתר רעיון חשוב. הריפוי לא נמצא במעשה עצמו, אלא בציות לדברי הנביא. טבילה בירדן, לכשעצמה, לא מרפה דבר. את זה הבין נאמן. את זה מבין כל אדם. הריפוי בא לא מעצם הטבילה, אלא מהטבילה כציות לדבר ה', הוא בא כתוצאה מתיקון הנפש. ובסוף, גם את זה מבין נאמן.

כך גם המסר שבסיפור המסופר בהפטרה של פרשת מצורע, אותה קוראים אנו השבת.

הנה מוצאים אנו חבורה של ארבעה מצורעים מחוץ לעיר הנצורה. את אופיים של אנשים אלה לומדים אנו מיד מנכונותם לערוק לצד האויב. הרי הצרעת נתפשת בעיני חז"ל, ובתפישה התיאולוגית היהודית, כמחלה שמקורה בלשון הרע. כלומר, מדובר בנגע הפוקד אדם המתנהג בדרך הפוגעת במרקם החברתי ובחיים הציבוריים, אדם המגלה עוינות לחברה. אלה הם האנשים המצורעים, קבוצה המגלה עוינות לחברה בצורה קיצונית. אנשים אלה הם אפילו בבחינת קריקטורה קיצונית של הדמות האנטי-חברתית.

והנה, אנשים אלה מוצאים את מחנה האויב ריק, וכצָפוי מטיפוסים כאלה, מתחילים הם לעסוק בביזה. ואז, פתאום, הם נזכרים בחובתם לעירם ולעמם. פתאום חוזרות נאמנותם ואמונתם, ופונים הם לעיר, ומבשרים הם את הבשורה. פתאום, חוזרים הם בתשובה, ואומרים:

"לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה, יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶך."

פתאום אין להם זמן. הם חייבים להזדרז ולהודיע מיד, באישון לילה. הנה ארבעת הפושעים האלה, ארבעת הבוגדים המצורעים, חוששים "וחכינו עד אור הבקר ומצאנו עוון". כלומר, אם לא נודיע בזה הרגע לעירנו הנצורה, נחטא. אם לא נודיע מיד, נאריך את סבלם של חברינו.

שוב, המסר כאן, כמו בהפטרה הקודמת, הוא מסר של תיקון נפשי ושל אמונה. המנודים באים לשער העיר והופכים לגיבורי החברה דרך שינוי בתפישתם ובאמונתם, ואילו שליש המלך, אשר הביע חוסר אמונה בדברי הנביא, ואף לעג לנבואה, הוא נרמס למוות באותו השער דרכו הביאו המצורעים את מסר הישועה, ודרכו הביעו את חזרתם בתשובה.

אבינעם שרון

פעיה"ק ירושלים תובב"א

© 2005 Avinoam Sharon

תזריע - שבת החודש

בפרשה אשר נקרא היום, מצווה אשה יולדת להביא כבש לקרבן עולה, ובן יונה או תור לחטאת. הקרבנות המצווים הינם זהים ליולדת בן וליולדת בת. על-אף ההבדלים בתקופות הטומאה, תהליך הטהרה הוא זהה.

אך, על-אף הזהות בין הילודים לענין תהליך הטהרה – למרות שהקרבנות הינם זהים לבנים ולבנות - אין כל הנשים מחוייבות באופן זהה. "וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה." כלומר, אשה עניה איננה חייבת להביא כבש בן שנתו לעולה, אלא היא יכולה להסתפק בקרבן זול יותר – בתור או בבן יונה.

לכאורה, ניתן לראות כאן מעשה נפלא של צדק חברתי. אך קיימת בעיה, לכאורה, בחסד הנאה עם האשה העניה. הרי היא מביאה קרבן ששווה פחות, על-מנת להשיג תוצאה זהה. אמנם יש בכך צדק כלכלי, אבל הדבר מעורר שאלה באשר למהותם של קרבנות.

איך יכולה הקרבת יונה להשיג את אותה התוצאה המושגת על-ידי הקרבת כבש? הרי מדובר בדברים השונים לא רק בערכם, אלא גם המהותם. אם הקרבן מיועד להאכיל את האלוהים, איך ניתן להשביעו בתור מקום שדרוש כבש? אם הקרבן הוא מתנה, איך ניתן להשוות יונה לכבש? אם לקרבן כוח מגי המשפיע על האלוהים, איך יכול קרבן בעל ערך זניח להיות יעיל כמו קרבן יקר? האם מה שתארנו כחסד וצדק אינו אלא אפליה בין המעמדות? האם העשירה זוכה לטיהור מושלם יותר מאשר העניה? האם אנו רואים בעניה כמי שזקוקה לפחות טהרה בשל עניותה?

כמובן, התשובה לשאלות אלה היא פשוטה ומובנת לכולנו. הקרבן איננו מיועד לאלוקים, אלא לנו, לבני האדם. הקרבנות ממלאים תפקיד סמלי עבור המקריב. הקרבן משפיע על מי שמביא את הקרבן, לא על אלוקים. מביא הקרבן הוא הזוכה. לא אלהים ולא הכהנים נחשבים לנהנים, אלא מקריב הקרבן הוא הנהנה.

הבנה זו של מהותם של קרבנות חשובה להבנת ההפטרה אותה קוראים אנו בשבת החודש.

ההפטרה מונה את הקורבנות שעל הנשיא להביא בחגים, בחדשים, בשבתות ובמועדים. הנשיא מצווה להביא פרים תמימים, אילים תמימים, כבשים תמימים. רשימת הקרבנות היא ארוכה, מרשימה ויקרה. אילו לא היינו מבינים את מהותם של הקורבנות, היינו מסיקים כי ה' דורש מחיר גבוה יותר מעם הנשיא בשל היותו עשיר, או בשל היותו חוטא או אשם יותר מאחרים, או מאחר ואלוקים דורש יותר מהנשיא כדי להשתכנע או כדי להגיע לשובע.

אך, כפי שלמדנו מהאשה היולדת, הקורבנות אינם מיועדים לאלוקים, אלא מהווים הם סמלים עבורנו. לכן, כאשר מדובר ביולדת, או בכל אדם פרטי, קרבן צנוע, תפילה פשוטה, ובקשה כנה יכולות לספק את צרכינו הרוחניים באופן מושלם. אך כאשר מדובר בנציג העם, כאשר מדובר בהנהגה הציבורית, אין ניתן להסתפק באותם אמצעים המשמשים את הסמליות הפרטית. סמלים ציבוריים, האמורים לתת ביטוי לערכי החברה כולה, חייבים לשקף קנה מידה אוביקטיביים, המובנים לציבור כולו. וכמו כן, על מנהיגי הציבור, המהווים אף הם סמלים ציבוריים, לפעול בהתאם לכללים ציבוריים סמליים המשקפים את ערכי הקהל.

אבינעם שרון

פעיה"ק ירושלים תובב"א

© 2005 Avinoam Sharon

לעילוי נשמתו של האפיפיור המנוח יוחנן פאולוס השני