"ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב: 'הבה-לי בנים, ואם-אין, מתה אנכי'." במלים אלה הטיחה רחל את מרירותה וקנאתה בפני יעקב. והנה, בפרשה שלנו, ניצבת כל מצרים לפני יוסף בתחינה: "הבה-לנו לחם, ולמה נמות."
המלה "הבה" במובן של "תן לי" מופיעה רק שלוש פעמים בתורה. מלבד שני המקרים שכבר הזכרתי, ישנו עוד אחד בלבד: לאחר שבע שנות עבודה, אומר יעקב ללבן בבוטות: "הבה את אשתי כי מלאו ימי, ואבואה אליה". כך דורש הוא את רחל מאביה, ובתשובה מקבל הוא את לאה.
בתשובה לפנייתה של רחל, מטיח יעקב תשובה לא פחות צורבת ומפתיעה מזו של לבן לו: "התחת אלהים אנכי?" ואילו יוסף משיב למצרים: "הבו מקניכם ואתנה לכם." משום מה, אותן מלים מעליבות של רחל, אשר זכו לתשובה כואבת מיעקב, אותן מלים זוכות להצעה מסחרית פשוטה מיוסף.
נראה כי לא הניסוח בלבד היא הקובעת. נראה כי לא המלים מגדירות את הבקשה או התפילה, אלא דרך אמירתן והכוונה העומדת מאחריהן.
מסקנה זו ברורה ביתר שאת בתשובתו של יוסף לאחיו כאשר משתטחים הם לפניו לאחר מות יעקב. בני ישראל ניגשים לפני יוסף, אחוזי פחד פן יבקש יוסף לנקום. ומה משיב יוסף לאחיו? הוא מצטט את דברי אביו לאמו: "התחת אלהים אנכי?"
אך דברי יוסף אינם צורמים ואינם כואבים (על-אף האירוניה שבהן, כי הרי יוסף, כמשנה לפרעה, הוא אכן "תחת אלהים"). דברי יוסף הם דברי פיוס ומחילה. אותן מלים, הנאמרות בכוונה שונה, מעבירות מסר אחר, ואפילו מסר הפוך.
אולי נוכל לראות בדברים אלא משום משל לשימוש שלנו במלים, אם בין אדם לחברו, ואם בין אדם למקום.
אולי עלינו ללמוד כי אמירת מלים היא התנהגות נייטרלית, חסרת ערך עצמאי וחסרת משמעות. אמירת תפילה לפי הנוסח הקבוע, תוך הקפדה על כל תו וכל נקודה איננה, לכשעצמה, תפילה, אלא היא אמירת מלים בעלמא. רק הכוונה מעניקה לאותן מלים משמעות כתפילה, ואם תפילתנו באה בתמימות מעומק לבנו, כי אז תהיה היא רצויה גם אם אין היא יפה ורהוטה.
וכך גם בינינו לבין חברינו. לעיתים, אמירת ביקורת ותוכחה בדרך מכובדת ומתוך דאגה קנה, תתקבל באהבה וברצון, ואילו דברי שבח ותודה יצרמו לאוזן ועלולים אף להעליב, אם נאמרים הם בזלזול או כלאחר יד. הכוונה הקנה – החיבה וההערכה האמיתית - הן ההופכות עקיצה חברית למחמאה רצויה, ואילו הכוונה השלילית היא העלולה להביא לכך כי אפילו דברי שבח ישמעו כביקורת וכעלבון צורב.
אבינעם שרון
המלה "הבה" במובן של "תן לי" מופיעה רק שלוש פעמים בתורה. מלבד שני המקרים שכבר הזכרתי, ישנו עוד אחד בלבד: לאחר שבע שנות עבודה, אומר יעקב ללבן בבוטות: "הבה את אשתי כי מלאו ימי, ואבואה אליה". כך דורש הוא את רחל מאביה, ובתשובה מקבל הוא את לאה.
בתשובה לפנייתה של רחל, מטיח יעקב תשובה לא פחות צורבת ומפתיעה מזו של לבן לו: "התחת אלהים אנכי?" ואילו יוסף משיב למצרים: "הבו מקניכם ואתנה לכם." משום מה, אותן מלים מעליבות של רחל, אשר זכו לתשובה כואבת מיעקב, אותן מלים זוכות להצעה מסחרית פשוטה מיוסף.
נראה כי לא הניסוח בלבד היא הקובעת. נראה כי לא המלים מגדירות את הבקשה או התפילה, אלא דרך אמירתן והכוונה העומדת מאחריהן.
מסקנה זו ברורה ביתר שאת בתשובתו של יוסף לאחיו כאשר משתטחים הם לפניו לאחר מות יעקב. בני ישראל ניגשים לפני יוסף, אחוזי פחד פן יבקש יוסף לנקום. ומה משיב יוסף לאחיו? הוא מצטט את דברי אביו לאמו: "התחת אלהים אנכי?"
אך דברי יוסף אינם צורמים ואינם כואבים (על-אף האירוניה שבהן, כי הרי יוסף, כמשנה לפרעה, הוא אכן "תחת אלהים"). דברי יוסף הם דברי פיוס ומחילה. אותן מלים, הנאמרות בכוונה שונה, מעבירות מסר אחר, ואפילו מסר הפוך.
אולי נוכל לראות בדברים אלא משום משל לשימוש שלנו במלים, אם בין אדם לחברו, ואם בין אדם למקום.
אולי עלינו ללמוד כי אמירת מלים היא התנהגות נייטרלית, חסרת ערך עצמאי וחסרת משמעות. אמירת תפילה לפי הנוסח הקבוע, תוך הקפדה על כל תו וכל נקודה איננה, לכשעצמה, תפילה, אלא היא אמירת מלים בעלמא. רק הכוונה מעניקה לאותן מלים משמעות כתפילה, ואם תפילתנו באה בתמימות מעומק לבנו, כי אז תהיה היא רצויה גם אם אין היא יפה ורהוטה.
וכך גם בינינו לבין חברינו. לעיתים, אמירת ביקורת ותוכחה בדרך מכובדת ומתוך דאגה קנה, תתקבל באהבה וברצון, ואילו דברי שבח ותודה יצרמו לאוזן ועלולים אף להעליב, אם נאמרים הם בזלזול או כלאחר יד. הכוונה הקנה – החיבה וההערכה האמיתית - הן ההופכות עקיצה חברית למחמאה רצויה, ואילו הכוונה השלילית היא העלולה להביא לכך כי אפילו דברי שבח ישמעו כביקורת וכעלבון צורב.
אבינעם שרון
