שמות

בפרשת שמות, נקרה אלהים אל משה מתוך הסנה הבוער. אותו אל מוכר לנו על-פי הכינוי "אלהים" – המתארו כחזק, ובכינוי "אדוני" – המתארו כאדוננו, מופיע בפני משה, ומשה מבקש לדעת מה שמו, מה טיבו.

לשאלת משה, אין אלהים משיב בדרך המצופה. אין הוא אומר "שמי כך וכך", אלא אומר הוא "אהיה אשר אהיה." ועל-כן, אומר אלהים למשה "תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם." שמו של אלהים הוא "אהיה".

אך מה משמעותו של "שם" זה? הרי אין המדובר בשם כלל, לא שם עצם, לא כינוי ולא תאור, כי אם פועל.

תשובה זו, שאין ניתן להבינה כלל, מתארת את התפישה היהודית הבסיסית באשר למהותו של האל – אל בלתי נתפש.

אותו רעיון שאנו, בלית ברירה ומחוסר דמיון, מכנים על-פי תאורים כמו "אלהים", אינו דבר הניתן לכימות או לתאור כלל, ואף אינו "דבר" כלל. "אהיה" מתאר מושג שמעבר להבנה האנושית. אלהים הוא אשר היה ואשר יהיה. אך "אהיה" הוא פועל שאף אינו קים כלל בעברית בצורת הווה, דבר המדגיש עד כמה המדובר במושג בלתי נתפש, עד כדי היות הרעיון זר לעצם שפתנו. הרב אברהם יהושע השל הביע, כמדומני, רעיון דומה באומרו כי נוכחותו של אלהים ביקום איננה נוכחות במקום, אלא נוכחות בזמן.

לנוכח תאור זה, אולי מובנים דברי מדרש רבה, המסביר את משמעות השם "אהיה אשר אהיה" באומרו: "אני נקרא לפי מעשי". כלומר, אין אנו רואים את האלהים, אלא את אלהים אנו תפשים לפי מעשיו, ודרכם לומדים אנו אודותיו.

תאור זה של אלהים על-פי מעשיו – אלהים כפועַל – יש בו אולי כדי להסביר למה היהדות איננה עוסקת באמונה במובן של רגש בלבו של האדם המתייחס לתפישה אודות הבלתי נודע, אלא עיסוקה של היהדות הוא באמונה כנאמנות לידוע הבלתי נתפש. היהודי יודע שישנו אלהים, וידיעה זו באה לידי ביטוי בדרך בה מתייחסים אנו אליו בתפילותנו. אין אנו פונים אליו במונחים של "הוא" מרוחק ומנותק, אלא בלשון "אתה", קרוב ונוכח. יודעים אנו שיש אלהים, ועל-כן האמונה באלהים איננה אמונה בבלתי ידוע, אלא נאמנות לידוע, וניסיון מתמיד להדמות לו. על-כן, אותה נאמנות מוצאת את ביטויה בעשיה, כי הרי כך מתבטאת הנאמנות, בעשייה, בציות ובחיקוי. על-כן, כפי שאלהים נקרא לפי מעשיו, כך נאמניו מוגדרים על-פי מעשיהם. אלהי ישראל הוא האהיה אשר יהיה, ועל-כן, עלינו, קהל מאמיניו, לשאוף תמיד להיות.

להיות היא בעבורנו, להיות יהודים, ולהיות יהודים משמעות הדבר לחיות כיהודים. ועל-ידי כך, נִקָרֵא על-פי מעשינו.

ויחי

בפרשת וירא, קראנו איך שרה אמנו, מתוך קנאה לזכותו של בנה יצחק לרשת את אברהם, צוותה לגרש את ישמעאל. התורה מספרת לנו מה היתה תגובתו הטבעית של אברהם לדרישה לגרש את בנו. נאמר: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם." תאור זה מענין לא רק בשל העובדה כי למרות ההכרה כי רע הדבר, בכל זאת גרש אברהם את ישמעאל ואת הגר, אלא מענין הדבר גם בשל היות וצמד המלים "וירע בעיני" הוא נדיר ביותר. תאור זה מופיע אך שלוש פעמים בתורה, שלושתן בספר בראשית, ושלושתן – כך אני סבור – בהקשר של קנאה.

המופע השני של הצמד מתאר את דעתו של ה' אודות קנאתו של אונן, אשר אינו מוכן לקיים את מצוות היבום מאחר והבן שיוולד לתמר יחשב לבנו של אחיו ער.

המופע השלישי הוא בפרשת ויחי. כשיוסף מביא את בניו לקבל את ברכת אביהם, הוא מציב את מנשה הבכור לימין אביו, ואת אפרים לשמאלו. אך יעקב משכל את ידיו, ומניח את יד ימינו על ראשו של אפרים הצעיר. והנה, התורה מתארת את תגובת יוסף במלים: "וירע בעיניו." יוסף מקנא לבכורה של מנשה.

מענין גם מה היתה תגובתו של יוסף. מה אמר יוסף ליעקב מתוך אותה קנאה?

"ויאמר יוסף אל אביו, לא כן אבי!"

דבריו של יוסף צריכים להישמע לנו כמוכרים, ובוודאי שכך נשמעו הם ליעקב. דברי יוסף בוודאי צרמו ליעקב, וצלצלו באזניו כסתירת לחי.

כשיעקב גילה כי לבן רימה אותו, כשהוא גילה כי נישא ללאה, פנה הוא ללבן ואמר "מה זאת עשית לי?" ולבן השיב כהאי לישנא: "לא יעשה כן במקומנו לתת צעירה לפני הבכירה." לבן משיב ליעקב בהאשמה. אתה לקחת את הבכורה מאחיך, אך אצלי בבית, הצעירה לא תקח את הבכורה. "לא כן" אומר לבן ליעקב, "לא כן."

אך מה תגובת יעקב למשמע דברי לבן יוצאים מפי יוסף? אומר יעקב: "ידעתי בני, ידעתי." ואז סוגר יעקב את המעגל. יעקב מניח את ידיו על ראשי שני נכדיו ומברכם שניהם ביחד, ושניהם כאחד: "בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלקים כאפרים וכמנשה." ומנשה לא מגיב, ומנשה לא אומר דבר בלבו נגד אחיו. ובכך אולי מסתיימת הקנאה ההרסנית שאפיינה את יחסי הדורות שקדמו, ואולי זאת הברכה.

ויגש

בפרשת ויגש, סוף סוף, עומדים כל שנים עשר בני יעקב יחד כאחים. המצאות האחים יחד באותו מקום, באותו חדר, איננה הופכת אותם, פתאום, לאגודה אחת. האיום של יוסף לעצור את בנימין אמנם תרם להפיכת האחים לגוף מלוכד, אך גילויה המפתיע של זהותו של יוסף מביא עמו חשש שמא יבקש הוא נקמה. יוסף מודע לחשש זה, והוא מנסה להרגיע את אחיו. הוא מקרב אותם אליו, מחבק אותם, ואומר להם כי אין להם ממה לחשוש. "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם."

מדבריו של יוסף, ברור לא רק שיוסף מודע לכך כי אחיו חוששים כי יבקש לנקום בהם, אלא גם ברור כי יוסף חושש מאוד שמא, מתוך אותו פחד מנקמת יוסף, יבקשו אחיו להטיל את האשמה אחד על רעהו, ויבקשו גם לנקום איש באחיו.

חשש זה של יוסף מרומז בשימוש במלים "אל תעצבו ואל יחר." הצירוף של "עצב" ו"חרון" מופיע אך פעם אחת נוספת במקרא. ואותו צמד מלים מופיע, גם שם, כדי לתאר את אחיו של יוסף. כתוב: "וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד." באותו מקרה, העצב והחרון מתארים את תגובתם של בני יעקב לאונס דינה אחותם. אותו צמד מלים מרמז על אותה סערת רגשות ולאותו דחף לנקום אשר הביאו את שמעון ולוי להשמיד את העיר שכם, במעשה נקמה כה מזעזע עד שאומר יעקב אביהם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי." דברים שגם יחזור עליהם יעקב לפני מותו.

יוסף חש בשבריריות של אותו רגע עדין בו הוא וכל אחיו עומדים יחד, מחובקים ואוהבים, והוא חושש שמא אותו גילוי אשר החזיר אותו אל אחיו, עלול גם להרחיק את אחיו אחד מן השני, ואף גרוע מזה. על-כן, בעומדם לצאת מלפניו, ברגע יציאתם אל הדרך לביתם וליעקב אביהם, מזהיר אותם יוסף אזהרה אחרונה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ."

עשרים ושתים שנה חלפו מיום מכירתו של יוסף עד ליום חזרתו אל חיק משפחתו. עשרים ושתים שנה חלפו מאותו יום בו, בשל קנאה ורצון לנקום, מכרו האחים את יוסף, והרסו את משפחת יעקב עד יסודה. ועל-כן, מי כיוסף יודע שכל ההישג של עשרים ושתים שנים, עלול להיהרס ברגע של רוגז. "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ."