כשקראתי את פרשת השבוע – פרשת במדבר – לא יכולתי אלא לתהות באשר לסידורי הביטחון. הפרשה מפרטת לנו את דרך פריסת השבטים בשטח, כל שבט "צבאו ופקדיהם". המדובר בפריסה צבאית-הגנתית. המחנה מסודר כולו סביב אוהל מועד, שבט שבט, כאשר המעגל הפנימי מורכב משבט לוי, וסביבו יתר השבטים. המדובר במחנה צבאי לכל דבר, ואף המינוח התנ"כי הוא מינוח צבאי.
ניסיתי לדמיין במוחי את הפריסה בשטח, ולבסוף, גלשתי באינטרנט ומצאתי מפה.
ואז שאלת את השאלה: למה?
על מה שומרים כל השבטים האלה? על מה הם מגינים?
לכאורה, התשובה הברורה היא שהם מגינים על אוהל מועד. אבל אוהל מועד הוא סתם מבנה עץ ובד ויריעות עור. הוא לא יותר מאשר חפץ. על זה צריכים כולם להגן?
אולי התשובה היא שמגינים על מה ששוכן בתוך האוהל.
אם כך, מגינים הם על מה? השכינה בוודאי איננה זקוקה להגנה. ועל הקדושה אין צורך להלחם באמצעים פיזיים וקונבנציונליים.
אז אולי מגינים הם על ארון העדות?
אמנם, הארון גם הוא סתם חפץ, אך ייעודו של חפץ זה הוא להחזיק את לוחות הברית!
הנה, נראה כי מצאנו תשובה מוחצת.
אך לא.
גם הלוחות אינם אלא חפצים. ולמה להגן עליהם? הרי ברגע של כעס, משה שבר את הלוחות המקוריים, ואת אלה הוא פיסל כתחליף. העל תחליף זה עלינו להגן בחירוף נפש? הרי לחפצים יש תמיד תחליף, וכאן בכלל מדובר באפשרות שנצטרך לספק רק תחליף לתחליף, אז למה להלחם?
אך, כמובן, דבָרָי שקופים. ברור שאין אני מדבר ברצינות, כי הרי לא על החפצים אנו מגינים, אלא על הערכים אותם הם מסמלים.
לוחות הברית אינם אלא סמל לערכי עם ישראל, חוקיו, תרבותו, ועברו, וזכר למעמד הר סיני. ועל אלה חייבים אנו להגן בגופנו ובנפשנו.
על אלה נלחמים אנו זה דור אחר דור. לא על קרקע ולא על גבולות, אלא על ערכים, ועל זכותו של כל יהודי להגשים ערכים אלה בארצו.
ערכים אלה הם עברנו, זהותנו, מקור תרבותנו, מורשתנו, ועתידנו.
על ערכים נלחמים, על ערכים מתים, ועל ערכים ראוי כי נמסור את נפשנו. כי אלה נשמת עמנו, וללא הנשמה אין טעם כלל לקיומנו כגוף.
אבינעם שרון
פעיה"ק ירושלים תובב"א
