כורח המציאות
לפעמים, אין מנוס מלדבר על החדשות. ארועי הימים האחרונים דורשים התייחסות ערכית ומענה יהודי.
ביום רביעי, חבורת בריונים – קבוצה של פורעי חוק שבקשו לחתור תחת אושיות הדמוקרטיה, ולהרוס את מדינת ישראל באמתלה שהם פועלים להצלת העם והמולדת - בצעה לינץ' בנער ערבי, ובכך גילו את פניהם האמיתיות. למחרת, בריון חרדי תקף צועדים בצעדת הגאווה בירושלים - לא הרחק מכאן - דקר אותם.
לפני ארועים מחליאים אלה, ביום שני בבוקר, עמדתי במרומי מצדה, במקום בו קנאים יהודים בחרו למות למען חזונם. ובין שני הארועים הנוראים, בבוקר של יום חמישי, התייצבתי אל מול הכותל המערבי. שם, מתחת לקשת רובינסון, עמדתי על שרידי ההרס של חורבן הבית, במקום שנפלו קנאים יהודים אחרים בהגנה על השקפת עולמם.
עת שעמדתי באותם המקומות, לא יכולתי שלא להזכר במהלכים שהביאו לחורבנם. והיום, אין אני יכול להתעלם מהקשר הנוראי בין ארועי העבר וארועי ההווה.
אנו נוטים להאמין כי הרומאים הארורים החריבו את בית המקדש, וכי אותם עובדי אלילים חסרי מוסר ואנושיות, בקשו לטבוח או לשעבד את גיבורי מצדה. אך חז"ל קלעו קרוב יותר לאמת כשקבעו כי שנאת חינם היא שהביאה לחורבן. האמת ההיסטורית והמסקנות הערכיות גם מבצבצות ועולות מתוך הסיפור של יציאתו של רבי יוחנן בן זכאי מהעיר ירושלים.
במסכת גיטין מסופר אודות המצור על ירושלים כך:
"הוו בהו הנהו בריוני, אמרו להו רבנן: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו, לא שבקינהו. אמרו להו: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו, אמרו להו רבנן: לא מסתייעא מילתא. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, והוה כפנא."
כלומר, הבריונים שלטו אז בעיר. הרבנים פנו אליהם והציעו לצאת אל הרומאים לעשות שלום. הבריונים לא הניחו לרבנים לצאת, והשיבו: נצא ונעשה בהם מלחמה . הרבנים אמרו להם שמהלך כזה לא יצליח, ולא יעזור. אז קמו הבריונים ושרפו את מחסני החיטים והשעורים, והיה רעב. ככל הנראה, חשבו אלה כי אם יקצינו את המצב עד ליאוש מוחלט, לא יהיה מנוס מלצאת ולהלחם ברומאים.
תיאור זה, והסיפור סביבו, מלמדים כי המורדים היהודיים בעיר היו קבוצת קיצונים שמוכנים היו לא רק למות בעצמם, אלא גם להביא למותם של כל אחיהם – ואף להרוג את אחיהם – כדי לקדם את הזייתם הפסיכוטית לפיה בכוחם היה לנצח את הלגיון הרומי. ובאשר לקנאי מצדה, לא היו אלה אלא אנשים שאפילו קיצוני ירושלים לא סבלו אותם, ואשר ברחו מהעיר לאחר שהקיצונים הירושלמים רצחו את מנהיגם.
זה התאור של המצב בעיר. ואילו מחוץ לעיר, בראש הכח הרומי, עמד טיבריוס יוליוס אלכסנדר, יהודי קיצוני מסוג אחר, יהודי שהיה מוכן לעמוד בראש הצבא של טיטוס, ולפקוד עליו במלחמה נגד עם אבותיו, יהודי אשר בעברו כמושל יהודה, הורה על צליבתם של מנהיגי הקנאים.
בין שני קצוות אלה עמד רבי יוחנן בן זכאי. במצב זה, פנה רבי יוחנן בן זכאי לראש הבריונים וביקש לצאת מהעיר הנצורה, בתקוה שיוכל כך להציל ולו משהו, ובמצב זה פנה לרומאים לבקש את יבנה וחכמיה.
כשאנו עומדים במרומי המצדה או לרגלי הר הבית, עלינו לזכור כי החורבן בא כתוצאה ממעשיהם של יהודים קיצוניים אשר בקשו לקבוע את עתיד העם על-פי השקפתם. עלינו לזכור כי אין יהדותנו כיהדותם, וכי אסור לנו לראות בעצמנו ממשיכי דרכם. לדרכם לא היה כל עתיד. דרכם הובילה לאובדן מוחלט, ואל לנו להחיותם ולהעריצם. יהדותנו היא יהדותו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר יצא את העיר כדי לבנות את יבנה. תפקידנו להיות ממשיכי דרכו.
אם המסורת היהודית חשובה לנו, כי אז עלינו לעמוד אל מול פני הבריונים, וכשאלה מבקשים להחריב את התשתית המוסרית עליה עומדים עמנו, יהדותנו ומדינתנו, חובתנו לחזקה ולחדשה.
אבינעם שרון
פעיה"ק ירושלים תובב"א
