ויצא

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (בראשית כח, כ-כב).

האם, במלים אלה, נודר יעקב נדר? האם מצהיר יעקב על אמונתו באלוהים ובהבטחתו, או שמא אמונתו של יעקב מותנית בתנאי?

אומר רש"י (צרפת, 1040-1105): "אם יהיה אלהים עמדי - אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות עמדי, כמו שאמר לי והנה אנכי עמך".

וכך שואל אברבנאל (פורטוגל, ספרד, איטליה, 1437-1508): "איך נעשה בנדר הזה עובד על מנת לקבל פרס באומרו אם יהיה אלהים עמדי ושמרני ונתן לי כך וכך, אז יהיה לי לאלהים, מכלל שאם לא יעשה לו כל זה, לא יהיה לו לאלהים ולא יעבדהו? ולא עשה אברהם זקנו כן, אבל נתנסה כמה פעמים ועמד בהם".

על גישה זאת חולק רמב"ן (ספרד, א"י, 1194-1270): "והיה ה' לי לאלהים - איננו תנאי כדברי רש"י, אבל הוא נדר, וענינו אם אשוב אל בית אבי אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת שתהיה לי לבית אלהים ושם אוציא את המעשר".

פרושו של הרב יוסף הרץ (הבוגר הראשון של בית המדרש לרבנים באמריקה והרב הראשי של בריטניה (1872-1946)) מאמץ את גישת רמב"ן: "והיה ה' לי לאלהים – בתודה לעזרתו והגנתו, אקדיש את חיי לו" J.H. Hertz ed., The Pentateuch and Haftorahs)). ובדומה, גם פרוש הפשט (בעריכת הרב חיים צבי פוטוק (1929-2002)) בחומש עץ חיים: "הדרך הנכונה להבנת נדרו של יעקב איננה כמקוח עם ה', שהרי כל מה שהוא מבקש כבר הובטח לו. אלא, הוא מתחייב לדרך פעולה מסויימת כהבעת תודה לה' לאחר קיום ההבטחות" (D.L. Lieber ed., Etz Hayim; Torah and Commentary)

פרופ' ישעיהו ליבוביץ (1903-1994) מעלה גם פן נוסף, בכתבו: "הנדר הזה תמוה קודם-כל מבחינה זו, שלאחר ההתגלות האלוהית הגדולה והייעוד העצום הכלול בחזון החלומי, יעקב כאילו מדבר רק על סיפוק צרכיו הגשמיים...אבל ניתן לפרש את הדברים האלה בצורה אחרת לגמרי...יעקב אבינו איננו מתנה כאן תנאי לקבלת עול מלכות שמים. 'והיה ה' לי לאלהים' אינו השכר שהוא מצפה לו, אלא כלול במה שהוא דורש" (ישעיהו ליבוביץ, הערות לפרשת השבוע, 26).

פרוש הדרש (בעריכת הרב צבי קושנר) בחומש עץ חיים מציע פתרון מעניין:
"פרשנים רבים הוטרדו מאמירת יעקב 'ושמרני בדרך הזה' לאחר שה' זה עתה הבטיח כך בחלומו. כן, איך אומר יעקב 'והיה ה' לי לאלהים' רק אם יעזור לו ה' להצליח? יכול והאמירה הראשונה משקפת את ספקותיו של יעקב באשר לתקפות חלומו. האם אמת היה או שמא רק משאלת לבו? האם יכול יעקב, כאברהם זקנו, לסמוך על ה' לקיים את הבטחתו האלהית? המדרש פותר את השאלה השניה בהבנתו את המלים 'והיה ה' לי לאלהים' כחלק מתפילתו של יעקב ולא כהבטחה. בנוסף לאוכל ובטחון, מבקש יעקב לחוש בנוכחותו של ה' בחייו" .

1. האם יש להבין את דברי יעקב כנסיון למקוח עם ה'? האם ניתן להתמקח עם ה'? האם יש להבין את הויכוח בין אברהם לה' בענין סדום כמשא ומתן? האם שונה אותו משא ומתן של אברהם מדברי יעקב בפרשת ויצא?

2. למה מבקשים פרשנים רבים להבין את דברי יעקב כנדר או כתפילה? האם יש בדבריהם הסבר משכנע לבעיה הנחזית של אמונה על תנאי? האם, לאור הנסיבות בהן נמצא יעקב, לא סביר יותר לראות בדבריו הצבת תנאי?

3. האם, מהבחינה העקרונית, קיים הבדל בין נדר ראשון זה בתנ"ך לבין נדרים אחרים?

4. לדעת פרופ' אליעזר שבייד ואחרים, מהות עבודת האלילים היא האמונה שהאדם יכול לשלוט בכוחות הטבע ולכפות את רצונו עליהם. האם נדרים מהווים סוג של עבודה זרה בה מנסה אדם לשעבד את האלוהים לרצונו, או האם נודר הנדר מכיר מעצם הנדר בעליונותו של האלוהים ומשעבד את עצמו לרצונו של האלוהים? האם נדרו של יעקב תומך או שולל אחת הגישות האלה?

ויגש

"ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב: 'הבה-לי בנים, ואם-אין, מתה אנכי'." במלים אלה הטיחה רחל את מרירותה וקנאתה בפני יעקב. והנה, בפרשה שלנו, ניצבת כל מצרים לפני יוסף בתחינה: "הבה-לנו לחם, ולמה נמות."

המלה "הבה" במובן של "תן לי" מופיעה רק שלוש פעמים בתורה. מלבד שני המקרים שכבר הזכרתי, ישנו עוד אחד בלבד: לאחר שבע שנות עבודה, אומר יעקב ללבן בבוטות: "הבה את אשתי כי מלאו ימי, ואבואה אליה". כך דורש הוא את רחל מאביה, ובתשובה מקבל הוא את לאה.

בתשובה לפנייתה של רחל, מטיח יעקב תשובה לא פחות צורבת ומפתיעה מזו של לבן לו: "התחת אלהים אנכי?" ואילו יוסף משיב למצרים: "הבו מקניכם ואתנה לכם." משום מה, אותן מלים מעליבות של רחל, אשר זכו לתשובה כואבת מיעקב, אותן מלים זוכות להצעה מסחרית פשוטה מיוסף.

נראה כי לא הניסוח בלבד היא הקובעת. נראה כי לא המלים מגדירות את הבקשה או התפילה, אלא דרך אמירתן והכוונה העומדת מאחריהן.

מסקנה זו ברורה ביתר שאת בתשובתו של יוסף לאחיו כאשר משתטחים הם לפניו לאחר מות יעקב. בני ישראל ניגשים לפני יוסף, אחוזי פחד פן יבקש יוסף לנקום. ומה משיב יוסף לאחיו? הוא מצטט את דברי אביו לאמו: "התחת אלהים אנכי?"

אך דברי יוסף אינם צורמים ואינם כואבים (על-אף האירוניה שבהן, כי הרי יוסף, כמשנה לפרעה, הוא אכן "תחת אלהים"). דברי יוסף הם דברי פיוס ומחילה. אותן מלים, הנאמרות בכוונה שונה, מעבירות מסר אחר, ואפילו מסר הפוך.

אולי נוכל לראות בדברים אלא משום משל לשימוש שלנו במלים, אם בין אדם לחברו, ואם בין אדם למקום.

אולי עלינו ללמוד כי אמירת מלים היא התנהגות נייטרלית, חסרת ערך עצמאי וחסרת משמעות. אמירת תפילה לפי הנוסח הקבוע, תוך הקפדה על כל תו וכל נקודה איננה, לכשעצמה, תפילה, אלא היא אמירת מלים בעלמא. רק הכוונה מעניקה לאותן מלים משמעות כתפילה, ואם תפילתנו באה בתמימות מעומק לבנו, כי אז תהיה היא רצויה גם אם אין היא יפה ורהוטה.

וכך גם בינינו לבין חברינו. לעיתים, אמירת ביקורת ותוכחה בדרך מכובדת ומתוך דאגה קנה, תתקבל באהבה וברצון, ואילו דברי שבח ותודה יצרמו לאוזן ועלולים אף להעליב, אם נאמרים הם בזלזול או כלאחר יד. הכוונה הקנה – החיבה וההערכה האמיתית - הן ההופכות עקיצה חברית למחמאה רצויה, ואילו הכוונה השלילית היא העלולה להביא לכך כי אפילו דברי שבח ישמעו כביקורת וכעלבון צורב.

אבינעם שרון