הפרשה שלנו השבת היא פרשת בהעלותך, ולאחר קריאת התורה, נפטיר בנביא זכריה.
ככלל, מוצאים אנו תמיד מוטיב המקשר בין קריאת התורה לבין ההפטרה. לעיתים, המוטיב המאחד מסתכם במילה, בניב או בצירוף מלים, לעיתים בנושא משותף, כמו מלוכה, מרדנות (כפי שנראה בפרשת קרח בעוד שבועיים) או שירה (כמו הקשר בין שירת הים לשירת דבורה או שירת דוד), לעיתים הקשר הוא חג.
הנושא המאחד את פרשת בהעלותך להפטרה מהנביא זכריה הוא המנורה. אלא שהמנורה משמשת בתפקידים שונים בשני המקרים.
המנורה בפרשת בהעלותך מאירה את המשכן, ואילו המנורה בנבואת זכריה מסמלת את האור הרוחני המאיר את נפשו של האדם.
כך, סמל מאחד זה משמש בשתי דרכים שונות ונבדלות. כל דרך משקפת היבט אחר של היהדות. המנורה שבמשכן מסמלת את מעמדנו כעובדי בורא העולם. היא מסמלת את הישות הפיזית – הקיום המוחשי – של עם ישראל מאז סיני ועד לימינו אנו.
לעומת זאת, המנורה של הנביא זכריה מאירה לנו את הדרך בה עלינו ללכת, אז וגם היום: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי".
יכול ובצרוף זה של הפרשה וההפטרה, לומדים אנו כי כפי שבאור התורה רואים אנו מי אנחנו, כך באורם של הנביאים רואים אנו מה עלינו להיות.
אבינעם שרון
פעיה"ק ירושלים תובב"א
