פרשת השבוע, פרשת בהר, פותחת במלים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'."
על פתיחה זו, נשאלה השאלה המפורסמת של המדרש: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני?"
בעברית המודרנית, הפכה שאלה זו לאמירה שגורה המביעה תמיהה, כדברי אבן שושן: "איזה קשר או איזה שייכות יש בין שני העניינים?" כלומר, האמירה מביעה את הרעיון של non sequitur, של קשר חסר הגיון.
תשובות רבות ניתנו על-מנת להסביר למה דווקא נושא זה של שנת השמיטה זכה לכך שיתואר כדבר הנאמר בהר סיני. לדידי, היפה בתשובות היא זו הרואה באמירת הדברים בסיני סמליות מיוחדת. דיני שנת השמיטה אינם ישימים כלל במדבר. מצוות השמיטה יכולה לחול אך ורק "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם." מצוות שמיטה היא מצווה התלויה לא רק בארץ, אלא בעתיד. המצווה איננה ישימה במשך ארבעים שנות הנדידה במדבר, אלא כניסתה לתוקף תלויה בכניסת עם ישראל לארץ ישראל, ובישוב הארץ. קשירת ענין שמיטה לענין הר סיני מביעה תקוה.
כמדומני שמסר זה, הוא המסר אותו בקשו חז"ל להעביר בבחירת ההפטרה של פרשת בהר.
על-פני הדברים, הקשר בין הפרשה לבין ההפטרה נמצא בהקשר של גאולת קרקעות. בן דודו של הנביא ירמיהו מבקש מהנביא לרכוש את שדהו. בכך רואים אנו המחשה של מכירת קרקע כפי שמסופר בפרשה: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ. וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח."
אלא שהמקרה המסופר בהפטרה אננו עולה בקנה אחד אם האמור בפרשה. כאן, לא יביא קיום המצווה לישיבה על הארץ לבטח. בפתח הפרק ממנו לקוחה ההפטרה מסופר: "אָז חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל צָרִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה אֲשֶׁר בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה. אֲשֶׁר כְּלָאוֹ צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מַדּוּעַ אַתָּה נִבָּא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ."
כלומר, הבבלים פלשו לארץ ישראל וצרו על העיר ירושלים. ירמיהו ראה את הקץ. הוא הבין והזהיר כי לא ניתן לנצח את נבוכדנצר וממלכת בבל, ועל כך הושלך לבית הסוהר. במצב קפקאי זה, בא אליו בן דודו, הנמצא כנראה במצוקה כלכלית קשה, ומבקש מירמיהו לקנות את שדהו.
כפי שקוראים אנו בפרשת בהר, את מכיר השדה מעריכם על-פי מִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת, דהיינו, בהתאם למספר היבולים הצפויים מהשדה עד לשנת היובל. והרי מי יותר מירמיהו הנביא יודע כי השדה לא יניב יבולים, וכי על-פי קנה המדה של פרשת בהר, אין לשדה כל ערך כלכלי. הרי בשל כך יושב הוא בכלא.
לכאורה, אולי ניתן לומר כי במצב כזה אין כל חובה לקיים את המצווה. הרי המצווה מציבה תנאים ברורים לקיומה, ותנאים אלה לא יתקיימו. ובכל זאת, מקיים ירמיהו הנביא את המצווה.
האם מדובר כאן במעשה של צדקה, של חסד ורחמים, לפנים משורת הדין?
סבורני שלא. מקיים כאן הנביא את מצוות פרשת בהר, על-פי רוח הפרשה הפותחת בענין שמיטה אצל הר סיני. כמו שבהר סיני השמיטה היא הבטחה לעתיד, כך מעשהו של ירמיהו הוא מעשה המביע אמונה בעתיד. רכישת הקרקע, וחתימת מסמכי העסקה "בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים," נעשו לא כקיום מצווה שהיא בלתי הגיונית במצב הדברים הנתון, אלא מתוך אמונה כי "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת." מה שנראה, לכאורה, כמעשה של חסד, לאמיתו של דבר מהווה מעשה של אמונה ושל תקווה. ואולי זאת גם משמעותה העמוקה של צדקה כפי שהיא נלמדת מפרשת בהר.
מתן צדקה ועזרה לזולת נחזים כקיום מצווה של חסד ושל רחמים, אך לאמיתו של דבר, מביע קיום מצוות אלה את אמונתנו ואת תקוותנו.
אבינעם שרון
פעיה"ק ירושלים תובב"א
