יום שישי, ינואר 28

יתרו

קיימת נטייה לראות בפרשת יתרו דוגמא למסר האוניברסאלי של תורת ישראל. אומנם, נשמע התיאור כדבר והיפוכו. איך נמצא מסר אוניברסאלי בתורת ישראל? הרי התורה היא תורתם של מי שבחר לו אלוהים להיות לו לעם.

ובכל זאת, מצביעים התומכים בגישה האונברסליסטית בדוגמאות אשר, לגישתם, מראות כי התורה היא אכן אוניברסאלית.

ראשית כל, דורשים הם את הסמיכות של פרשת יתרו לפרשת עמלק. הרי אין ספק, לדעתם, כי סמיכות זו נועדה להשוות את עמלק הרשע לכהן מדין הצדיק, ובכך ללמדנו כי לא כל הגוים הם אויבנו, וכי ישנם גם צדיקים בין אומות העולם.

אין ספק בלבי כי מסר זה חשוב וראוי, ובמיוחד השבוע, בו צייננו ששים שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנו. לא כל הגרמנים היו נאצים. לא כל העולם עמד נגדנו. היו גם צדיקים בין אומות העולם, וחובתינו המוסרית לזכור אותם איננה פחותה מחובתנו הלאומית והאנושית לזכור את הרצח שאירע באושוויץ, וביתר מחנות ההשמדה – חלמנו, בלזץ, סוביבור, מיידניק, וטרבלינקה.

אבל האם זה מסר תורני, או מסר של התרבות היהודית המודרנית?

באים תומכי הגישה האוניברסאלית ומשיבים: הרי משה רבינו מקבל את עצתו של יתרו. האין בכך הוכחה ניצחת לכך שלא כל החכמה מצויה בידי ישראל, וכי יש מה ללמוד מהגוים?

אולי. אך אולי המסר איננו מסר אוניברסאלי כללי, אלא רק הכרה בעובדה כי גם אומות העולם יודעות לנהל מדינה.

יבואו התומכים וישאלו, האם אין חשיבות לכך כי מתוך עשרת הדיברות, חמש דיברות עוסקות במוסר כללי? האין בכך הוכחה ניצחת כי ערכי התורה נועדו לכולם, וכי המסר של תורת ישראל הוא מסר אוניברסאלי?

שוב, אולי. ואולי מחצית הדיברות דנות במוסר כללי, כי גם בני ישראל חייבים להתנהג על-פי כללי המוסר האוניברסאליים, והמסר איננו מופנה כלפי חוץ, אלא כלפי פנים, כדי ללמדנו כי כללים אלה של המוסר הכללי אינם חלים רק על אומות העולם, אלא גם מצווה עלינו לכבדם.

יבוא התומך בגישה האוניברסאלית ויאמר שחובת כל דור ודור לפרש את התורה על-פי הערכים החברתיים החלים והמקובלים בדורו. עוד יוסיף ויטען כי אין דרך אחרת לפרש את ערכי התורה, כי לעולם לא נוכל לרדת לסוף דעתו של הקב"ה ולהבין את "כוונת המחבר" המקורית. עלינו לקבל כי ניתנה תורה לבני אדם, ובני אדם חייבים לפרשה כמיטב הבנתם.

אך, בכל זאת, האם אין גם חובה כי פרשנותנו תשקף את המסורת היהודית, אשר רק ממנה שואבת היא תוקף?

לכך ניתן להשיב מדברי המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי. שואל המדרש למה ניתנה תורה במדבר? למה לא ניתנה התורה בארץ ישראל? הרי, לכאורה אך טבעי שתורת ישראל תנתן בארץ הקודש. ארץ ישראל היא, הרי, סיבת יציאת מצרים ונשוא המצוות.

אומרת המכילתא:

"ויחנו במדבר, בדמסיון שלעולם, מגיד שבדמסיון שלעולם ניתנה להם תורה לישראל. שאלו נתנה בארץ ישראל היו בני ארץ ישראל אומרין שלנו היא, ואלו ניתנה במקום אחר היו בני אותו מקום אומרין שלנו היא. לפיכך ניתנה להם בדמסיון שלעולם, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. "

התורה ניתנה "בדמוסיון" מלשון demos, כלומר, במקום ציבורי, במקום שהוא הפקר, על-מנת שלא נוכל לטעון שהתורה היא תורת ישראל בלבד. על התורה אין זכויות יוצרים. התורה היא קניינו של כל מי שירצה בה. התורה שייכת לכל העולם כולו.

אם כך, נראה מתוך דברי המכילתא, כי המסר האוניברסאלי של התורה איננו תוצאה של פרוש מודרני מאולץ, אלא המסר האוניברסאלי הוא המסר היהודי האותנטי.

אבינעם שרון

בית כנסת מורשת ישראל

פעיה"ק ירושלים תובב"א

2005 Avinoam Sharon ©


יום שישי, ינואר 21

בשלח

בספר מורה הנבוכים, כותב הרמב"ם דבר מפתיע באשר לאמונה ולדרך בה אנו תופשים את המציאות. כותב הרמב"ם: "מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק מי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור, ואפשר שיכזיבם השומע, וידוע שאי אפשר להיות וגם לא יצוייר שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כלם..." כלומר, הנס הוא "אמיתי" - הוא מהווה חלק מהמציאות – רק לאדם הרואה את ההתרחשות במו עיניו. לאחר מכן, לכל אדם אחר, הנס הוא בבחינת שמועה בלבד, ובשמועות יש לנו נטיה להטיל ספק. הבעיה היא, שהנס הוא דבר חולף. מטבעו, הוא לא יכול להשאר קבוע כחלק מהקיים. אם הארוע המופתי ישאר באופן קבוע, כי אז לא נראה בו נס, אלא תופעה טבעית וקבועה.

דרכו של נס היא להפתיע ולמלא אותנו פליאה. אך, הפליאה חולפת, ואם מעבר הזמן, נהפכת הפליאה לספקנות. מתחילים אנו לשאול האם באמת ראינו מה שנדמה לנו שראינו? האם אין הסבר אחר לתופעה? אולי רק חלמנו?

לא היה נס כקריעת ים סוף, לא לפני כן, ולא מאז ועד היום: "נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם." זה, בוודאי, לא מראה של יום יום. ולכשראו בני ישראל "אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם," כי אז, "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ."

אמונה זו נמשכה רק שלושה ימים בלבד. "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה?"

ארבעים שנה אכלו בני ישראל את המן במדבר, ולא עלה הדבר כדי לשנות את לבם של אלה שבמו עיניהם ראו את קריעת הים. אמונתם לא החזיקה מעמד לנוכח המציאות היום יומית שלאחר המאורע העל טבעי.

אך היהודות איננה דת המבוססת על אמונה והתפעלות מנסים והתפעמות מנפלאות. ענינה של היהדות איננה הנס והעל-טבעי, אלא המציאות. היהדות היא, בראש ובראשונה, דרך חיים, שאין להוכיחה באותות ובמופתים. היהדות מתבטאת באורח חיים הנובע לא מאמונה אלא מהשקפת עולם. את היהדות לא ניתן להגשים ברגע של התגלות, אלא הגשמתה מושגת רק בהמחשתה המתמדת בחיינו היום יומיים. השקפת עולם זו איננה נובעת מתוך ראיית הנס. ראיית הנס היא תוצאת המחשת השקפת העולם. הנס הוא ביטויה של הגשמת האמונה.

אבינעם שרון

© 2005 Avinoam Sharon

יום ראשון, ינואר 9

בא

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם."

פסוק זה המצוֶה עלינו את מצוות הנחת תפילין, גם מסביר לנו את תכלית המצוה. מצות הנחת תפילין מזכירה לנו כי בחוזק יד הוציאנו ה' מארץ מצרים. אלא שאת התפילין מניחים אנו על היד החלשה. והרי, כפי שנקרא בשבת הבאה: "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב." ואם כן, למה מניחים אנו את התפילה של יד ביד שמאל?

תשובות רבות נתנו לכך. הוסבר כי כתוב "והיה לאות על ידכה" וכי המלה "ידכה" כתובה ב-"ה" יתיר בסופה על-מנת לרמוז לנו כי יש להניח את התפילין "ביד כהה" – כלומר, ביד החלשה. אך למה? הוסבר כי עיקר המצוה הוא לא בהנחה, אלא בקשירה: "וקשרתם לאות ידך" כתוב בפרשת ואתחנן, ואת פעולת הקשירה עושים אנו ביד ימין. יש גם המסבירים כי כאשר עומדים אנו מול ה', יד שמאל שלנו ניצבת מול יד ימינו של הקב"ה, והרי ימינו של הקב"ה עיקר.

נראה לי, לעניות דעתי, כי יש דוחק מסוים בכל ההסברים האמורים. ועל-כן, מרשה אני לעצמי להציע הסבר אחר, הסבר המבוסס על דברי הרב חיים עטר, שכתב את פרוש ה"אור חיים" לתורה.

סבורני כי כמו שאנו מצווים להניח תפילין ביד החזקה, כך אנו עושים הלכה למעשה בהניחנו את התפילין ביד שמאל. כך אני סבור, עולה מן הכתוב עצמו. יד ימין היא אמנם יד הכח ויד העצמה,יד ימין היא יד החרב והמלחמה. ואכן, ביד ימין הביס ה' את מצרים. אך לא ביד ימין הוציאנו ה' מעבדות לחרות. הלא כתוב על סופו של צבא פרעה: "נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ", אך באשר לגאולת ישראל כתוב: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ."

היד החזקה איננה בהכרח יד הכח והמלחמה. יכול והיד החזקה היא יד החסד. יד שמאל, הקרובה יותר ללבנו, אולי היא יד העוז. יכול ובהנחת התפילין ביד שמאל, אומרים אנו כי יד שמאל היא היד החזקה, ומודים אנו בכך כי האהבה גוברת על השנאה, ומתוודים אנו כי השלום דורש תעוזה יותר מאשר המלחמה, וממחישים אנו כי החסד חזק יותר מהכח.

אבינעם שרון

© 2005 Avinoam Sharon


יום ראשון, ינואר 2

וארא

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן וַיְצַוֵם אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים."

פסוק משונה במידת מה. הרי ידוע לנו מה צוה ה' את משה ואת אהרן לומר לפרעה. הם נצטוו להורות לפרעה לשחרר את בני ישראל מעבדות. אך, הפסוק אומר גם כי משה ואהרן נצטוו "אל בני ישראל". אם כן, מה צוה ה' את משה ואהרן לומר לבני ישראל? לכאורה, אין הפסוק מגלה לנו.

שאלה זו איננה חדשה, ובתלמוד הירושלמי, במסכת ראש השנה, מובא מדרש מענין בענין זה. נאמר שם:

"דאמר רבי שמואל בר רב יצחק: וידבר יי' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל, על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים."

כלומר, בני ישראל נצטוו לעשות בדיוק מה שנצטווה פרעה, דהיינו, נצטוו לשחרר עבדים עבריים. הציווי להוציא את בני ישראל מארץ מצרים חל באופן מילולי על פרעה, והמדרש מחילו באופן רעיוני על ישראל. והנה, ממשיכה הגמרא לחזק דרשה זו בהסתמך על דברי הנביא ירמיהו, שהרי נאמר שם:

"אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ ..."

אבל דרשה זו של הירושלמי תמוהה מאוד. הרי ידוע לנו כי מצוות שחרור עבדים מוזכרת לראשונה רק לאחר מעמד הר סיני, בפרשת משפטים. לא זו אף זו, אלא שעל-פי המסורת, המצווה הראשונה שניתנה לישראל היא "החדש הזה לכם ראש חדשים", מצווה המוזכרת בפרשת בא, הרבה לפני מעמד הר סיני, ולפני מצוות שחרור עבדים עבריים. ואם כן, האמור בירושלמי סותר את המסורת באשר לאמור בתורה עצמה, ואם כן, בודאי שאין כאן פרוש שיכול לשקף את פשוטם של דברים.

ואם כך, מה כוונת המדרש?

כשהייתי תלמיד ישיבה, אחד מחברי לספסל הלימודים פנה לרב בשאלה באשר למשמעותו המילולית הפשוטה של מדרש מסוים. הרב השיב לאותו תלמיד כך: "אם תקרא במדרש שרימון מכיל תרי"ג גרעינים כמנין המצוות, או אם תקרא במדרש שישנם כך וכך כוכבים ברקיע, על תטריח את עצמך לספור, כי אם תספור תתאכזב. המדרש לא בא ללמד אותך בוטניקה ולא אסטרונומיה."

דברי אותו רב תקפים גם כאן. המדרש איננו מיועד ללמדנו פשט, אלא מבקש הוא ללמד אותנו שיעור בערכי היהדות. לשם כך, משנה המדרש את סדר המצוות, ומעמיד הוא בראש סדר המצוות את מצוות שחרור עבד עברי. בעיני, שינוי זה הנו בעל משמעות כפולה. ראשית כל, בראש סדר המצוות, בקצה הפירמידה, מעמיד המדרש לא מצווה הקשורה באמונה, ולא בפולחן, ואף לא בארץ ישראל, אלא מצווה שבין אדם לחברו. זוהי המצווה הראשונה, מצווה של צדק חברתי ושל חסד. ויחד עם זאת, ישנה גם משמעות נוספת. הרי על-פי המדרש, בני ישראל נצטוו לשחרר עבדים עבריים לא לאחר יציאת מצרים, לא לאחר מעמד הר סיני, לא לאחר שבני ישראל הפכו לעם ריבוני, עצמאי וחפשי, אלא נצטוו הם על שחרור עבדים עבריים בעת היותם אף הם עבדים עבריים בעצמם. ואם כן, הרי מעמיד המדרש בראש סולם המצוות את אותה מצווה אשר העמיד הלל הזקן כתמצית התורה כולה: "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור." מה שעליך שנוא, על תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, והשאר פרוש הוא, לך ולמד.

אבינעם שרון

2005 Avinoam Sharon ©