וישב

יוסף הוא איש האמונה המושלמת.

אמונתו של יוסף שונה מזו של אבותיו, ואף מזו של הבאים אחריו. הרי ה' מתגלה ליעקב בחלום. ה' מדבר הן עם יצחק והן עם רבקה. הוא מדבר עם שרה ומתגלה שוב ושוב לאברהם, וכורת עמו ברית.

עם משה, מדבר ה' פנים אל פנים, והוא אף מתגלה לכל בני ישראל במעמד הר סיני. הוא מתגלה לנביאים ודרכם לעם.

אך אלוקים מעולם לא נתגלה ליוסף.

אמנם, יוסף חולם חלומות. אך חלומותיו של יוסף אינם חלומותיו של אברהם או של יעקב. אין מלאכים בחלומותיו של יוסף. ה' איננו מדבר עמו מתוך החלום. יוסף חולם חלומות "חילוניים" – חלומות רגילים שאינם שונים במתכונתם מחלומותיהם של שר המשקים, או של שר האופים, או חלומותיו של פרעה.

אך יוסף מאמין כי חלומותיו הם ביטוי לרצון ה'. יוסף רואה בחלומותיו את גילוי דעתו של הקב"ה. וכשיוסף מתבקש לפתור את החלומות של סריסי פרעה, אין הוא סבור כי יכולתו לפרש את רזי הנסתר באה לו מתוך הבנת נשמתו של האדם, לא מתוך כשרונו האינטלקטואלי או רגישות נפשית מולדת, אלא אומר יוסף, "הלוא לאלקים פתרנים".

הנה, הושלח יוסף אל בית הסהר. הוא הגיע לשפל פיזי ונפשי. לא רק שהוא עבד משולל אדונות על עצמו ורצון חפשי, אלא שהוא עבד האסור בבית הסוהר – שם אף החופש הפיזי הבסיסי משולל ממנו. והנה, בהגיעו לאותו שפל – לתחתית הבור אליו הושלח – הנה כשמוכח לו באותות ובמופתים כי חלומותיו היו חלומות שווא של נער בן שבע עשרה בעל דמיון מפותח, עדיין מצהיר יוסף בפני סריסי פרעה: "הלוא לאלקים פתרנים".

כמובן, לימים יגדיל פרעה את יוסף, וישימו משנה לפרעה. ויסף, בחכמתו ובתבונתו יצליח ויגדל. ולימים אף יבואו אחיו להשתחוות לפניו, וחלומותיו יתגשמו. אך יוסף, איש האמונה, לא יזקוף את הצלחתו ויכולתו לשרוד ולהתגבר ולהגשים את חלומותיו לחכמתו, תבונתו, יופיו,מזלו, ואפילו לא לפרעה. יוסף יפנה לאחיו ויאמר להם: "לא אתם שלחתם אתי הנה, כי האלקים, וישימני לאב לפרעה, ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים." אלקים שלח אותי, ואלקים הגדיל אותי, ואלקים שם אותי משנה לפרעה.

גם לאחר מות יעקב, כשאחיו של יוסף נופלים לפניו אחוזי פחד מנקמתו הצפויה של יוסף, אומר להם יוסף: "התחת אלקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה!" איך אנקם? הרי עשיתם לי רק טוב בעיני ה'!

יוסף רואה את יד אלקים מכוונת את חייו, אף שה' מעולם לא נגלה אליו. אמונתו של יוסף איננה נובעת מהתגלות או מהיווכחות מיסטית, אמונתו של יוסף איננה מבוססת על נסים ומופתים. אלא, אמונתו של יוסף היא הבסיס המראה לו את הנסים והיא המקור המגלה לו את נוכחותו של ה' בעולם, ויד ה' בחייו.

יוסף הוא איש האמונה המושלם.

אבינעם שרון

ויצא

כשנודע לו ליעקב כי לבן הביא לו את לאה במקום רחל, אומר יעקב בכעס: "מה זאת עשית לי? הלא ברחל עבדתי עמך, ולמה רמיתני?"

לבן משיב כי "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה."

דברי לבן אינם רק הסבר באשר למנהגי המקום. לבן מטיח האשמה בפני יעקב. הוא אומר לו שהוא מכיר אותו ושכמותו, והוא מזהירו כי מה שהוא עשה לאחיו עשו בענין הבכורה, לא יעשה בביתו של לבן. בביתו של לבן, זכויותיה של הבכורה תשמרנה על-ידי אביה. בביתו של לבן, לא הוא העיוור שאינו רואה את המתרחש סביבו, אלא יעקב הוא שבעיוורון חשכת הלילה אינו מבחין בין הבכורה לצעירה.

אין פלא, איפוא, כי יעקב ישנא את לאה. לאה, המתוארת כאשה אוהבת, מסורה, נאמנה, ונפלאה, לאה לא רק שהיא איננה אהובה, אלא שהיא שנואה. היא שנואה, ולא לבן שנוא.

עם זאת, יעקב איננו מתעלם ממנה בשל הרמייה. הוא לא משליך אותה. הוא חי עמה, ונולדים להם ילדים ועוד ילדים. לאה איננה שנואה בכך כי יעקב איננו נמשך אליה. היא איננה שנואה בכך כי יעקב איננו סובל את מראה פניה. היא איננה שנואה בכך שיעקב איננו מתייעץ ומתכנן עמה. הוא חי עמה חיי משפחה, ודווקא אחותה רחל האהובה, היא שמרגישה מוזנחת.

אז איפוא השנאה? מהיא? המפתח לשאלה זו נמצא באותם דברים שהטיח לבן ביעקב: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה."

יעקב שונא את לאה כסמל לרמייה שלו הוא. לאה שנואה בכך שלבן הפך אותה לסמל בעיני יעקב. יעקב מסתכל עליה, ורואה את עצמו בראי. יעקב איננו שונא את לאה כלאה, כאשתו וכאם בניו, אלא שונא הוא את לאה כסמל וכמזכרת תמידיים לדבר שהוא שונא בעצמו. לאה מעלה בו רגשי אשמה.

בסוף, בסוף ימיו, על ערס דוי, יעקב העיוור מזקנה, מסכל את ידיו, ומניח הוא את יד ימינו על נכדו הצעיר אפרים, ושמאלו על ראש הבכור מנשה. יוסף, כלבן סבו, אומר ליעקב "לא כן!" אך יעקב, סוף סוף, השלים עם עצמו, סוף סוף יעקב מקבל אחריות על כל שעשה, והוא שלם עם עצמו. יעקב דוחה את דברי יוסף, ואומר לו: "ידעתי בני, ידעתי."

והנה, סוף סוף נסגר המעגל. יעקב, אשר בסוף ימיו סולח לעצמו, ומשלים עם מעשיו, פונה לבניו ומשביעם להחזיר את גופתו לארץ כנען, לחברון, למערת המכפלה "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה." לא עוד לאה שנואה. לא עוד לאה היא השתקפותו של יעקב. וכשסוף סוף רואה יעקב את לאה כלאה, הופכת היא לאשתו האהובה, ולצדה של לאה מבקש הוא להקבר.

אבינעם שרון