בין הנושאים בספרו תולדות האמונה הישראלית, דן פרופ' יחזקאל קויפמן בנושא "הכשוף לפי תפיסת המקרא." במהלך דבריו, מסביר קויפמן כי "הנגוד בין ה' ובין המכשף אינו נגוד בין רשויות אלוהיות-דמוניות אלא נגוד בין האלהים ובין חכמת אנוש. הכשוף," כך טוען קויפמן,"הוא אחת מצורות 'החכמה' האלילית, המדיחה את האדם להאמין בכח עצמו ולפרוק עול אלהים."
בסופו של דבר, זה מהותו של סיפור בלק – זה המאבק הרעיוני המתרחש בפרשתנו. בלק, מלך מואב, ריבון עלי אדמות, אינו שולח את צבאו להלחם בישראל. הוא אינו סבור כי בכוחו להשיג ניצחון צבאי. על-כן, מחפש הוא יתרון אסטרטגי, ולכן מבקש הוא ללחום באלהי ישראל. לשם כך הוא מבקש את עזרת בלעם. בלעם אינו אמור להביא את כוחות אליליו להתאמת עם אלהים, אלא אמור בלעם עצמו לנהל את המאבק באמצעות חכמתו וכוח השכנוע שבמעשיו ובדבריו.
בפרשה, בלעם מוצא כי אין הוא חפשי לעשות כאבת נפשו. אין הוא חפשי לקלל מקום שה' מברך. תחילה, מנסה בלעם לעשות כרצון שולחו, אך לשווא. שוב ושוב הוא מברך את ישראל. תחילה, שם ה' דברים בפי בלעם. אך לבסוף, "וישא משלו ויאמר." בסוף, מוצא בלעם כי העצמאות והחופש לדבר משלו נובעים מהכרתו את רצון האל.
נושא זה של ריבונות האדם ועליונות חכמתו מטריד את האנושות מאז ועד היום. האם האדם עומד במרכז היקום, והאם את הטוב קובעים אנו מתוך הבנתנו? האם האדם הוא היוצר והבורא, או האם הוא יציר נברא, צלם אלוהים המשקף את הבורא, ולא המחליף אותו?
חכמי הפילוסופיה יאמרו כי גישה אנושית-הומניסטית דורשת כי את הטוב נחפש בעצמנו, וכי גם אם קיים בורא עליון, קיומו איננו רלבנטי לקיומנו. אך אם הכל תלוי בתבונתנו, כי אז אין כל בסיס אובייקטיבי לקביעת הטוב והרע. המוסר הופך לעניין של אופנה. הטוב איננו ערך אלא דעה.
מסקנה זו הפריעה מאוד למרטין בובר. בובר כתב כי אין הוא מסוגל לראות בעצמו את המקור העליון להערכת המוסריות של מעשיו. חייב להיות גורם ראשוני, שהוא מקור הלגיטימיות.
הפילוסוף הרמן כהן מצא את התשובה לתעלומה דווקא בהפטרה של פרשת בלק. "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ." הבחירה בפנינו להסתמך על דעת האדם באשר לטוב, או לחפש אחר הטוב כמצוות ה'. כך או כך, הבחירה בידינו, וההחלטה היא שלנו. כך או כך תלוי הטוב בהבנתנו. אלא שלפי הגישה האחת, עצמאותנו תלויה בעצמיותנו, ומשועבדים אנו לאופנה, אשר קביעותה נקבעת מתוך צרכנו המשתנים, ואילו על-פי הגישה השניה, עצמאותנו צומחת מתוך ריבונותו של אלוהינו, ונצחיות ערכנו נובעת מתורתו שהיא מקור קיומנו.
אבינעם שרון
פעיה"ק ירושלים תובב"א
