תצוה

השבוע צייננו את היום המקובל במסורת היהודית כיום פטירתו של משה רבינו – ז' באדר. במקרה, או שלא במקרה, הפרשה הנקראת תמיד בסמוך ליום פטירתו של משה רבינו היא פרשת תצוה. ובמקרה, או שלא במקרה, פרשת תצוה היא הפרשה היחידה בספרים שמות, ויקרא, במדבר ודברים שבה לא מופיע שמו של משה.

העובדות האלה משמשות בסיס לכל מיני השערות ומדרשים. יש האומרים כי משה פינה את מקומו מכבודו של אהרון אחיו, על-מנת שתשומת הלב תתמקד בכהונה – באהרון ובניו – ולא במשה. יש האומרים שהסיבה לכך היא כדי לתרום במידת מה למניעת פולחן סביב דמותו של משה, כפי שגם מסבירים לעניין הסיבה לאי-ידיעת מקום קבורתו. יש המטעימים כי העדרותו של משה מהפרשה המוקדשת לכהונה באה ללמדנו על הצורך להפריד בין הכהונה לבין המנהיגות החליונית, בין הדת למדינה.

אך ככל שיש במדרשים אלה – הישנים והחדשים – כדי למשוך את לבנו, אין לשכוח כי משה רבנו לא נעלם מהפרשה. הרי פותחת הפרשה במלים: "ואתה תצוה את בני ישראל." מי זה "אתה"? הרי הוא משה. ועוד כתוב "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך...ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך...ואתה תדבר אל כל חכמי לב..." ולאחר מכן מוצאים אנו שוב ושוב "ועשית...ועשית...ועשית...ועשית...ועשית..." שוב ושוב מוזכר תפקידו של משה. משה ממלא תפקיד מרכזי בפרשת תצוה. משה אכן מוזכר בפרשה. אבל שמו של משה איננו מוזכר.

בבואו להסביר תופעה מוזרה זו מפנה ספר הזוהר את תשומת לבנו לפסוק בפרשת "כי תשא" - הפרשה אשר נקרא בשבת הבאה. אחרי מעשה עגל הזהב, אחרי שבירת לוחות הברית, מבקש משה מה' לסלוח לעם ישראל. אומר משה: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ."

משה מקבל אחריות פיקודית. הוא מציב בפני הקב"ה אולטימטום. אומר משה לקב"ה כי עליו לסלוח לעם ישראל, ואם אין הוא מוכן לסלוח לעם, כי אז, אומר משה, תמחק אותי – ההרוג אותי. משה עומד לפני ה', חף מפשע, ומקבל אחריות לעם. משה אומר לה' שאם מעונין הוא להעניש מישהו, כי אז משה הוא המנהיג, ועל-כן מתנדב משה לשאת את עוון כל העם.

איזה אומץ לב! איזה דוגמא להקרבה עצמית! איזה מסירות נפש!

ואולי, איזה יוהרה. אולי, איזה גאותנות מצד הענו מכל אדם.

הרי מה משיב ה': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי." אומר ה' למשה, סליחה, אני לא מעניש חפים מפשע. אני אעניש אך ורק את מי שאשם. לכן, אני אמחק רק את שמו של מי שחטא. ורומז לנו הזוהר, שזאת הסיבה שבפרשת תצוה לא מופיע שמו של משה. הוא נמחק.

יש כאן מסר ערכי חשוב ביותר. עכשיו עלינו להתבונן במקרא ובתוכנו על-מנת לנסות ולהבין מהו המעשה או מהי ההתנהגות אשר הביאה את ה' לפסוק כי האחראי האמיתי – האחראי הבלעדי – לחטא העגל היה דווקא משה.

אבינעם שרון
פעיה"ק ירושלים תובב"א
© 2005 Avinoam Sharon