פרשת השבוע, פרשת תרומה, היא הפרשה הראשונה בסדרה של חמש פרשיות העוסקות – לכאורה – באדריכלות ועיצוב. לכל העסק המשעמם הזה מקדישה התורה כארבע מאות פסוקים!
במבט ראשון, נראה הדבר מוזר וחסר פרופורציה. הרי לבריאת העולם מוקדשים כשלשים וחמישה פסוקים בלבד. לכל סיפור נח והמבול הוקצו כששים פסוקים,ובכלל אלה, מסביר הקב"ה לנח את כל יסודות בניית התבה בשלשה פסוקים בלבד. פסוק אחד דן בחמרי הבנין, אחד מציג את המידות, ואחד מתאר את הפתחים והקומות – עיצוב הפנים. זהו! שלשה פסוקים. אמנם התבה היתה מיועדת להחזיק מעמד רק לכמה חדשים, ואלו המשכן לכ-480 שנה, אבל בכל זאת, מדובר בספינה שאמורה לעמוד בתנאי המבול, ולכך מסתפק המקרא בשלשה פסוקים.
אמנם, המבול הוא אירוע חד-פעמי, ועל-כן, אולי אין צורך להאריך בפרטים הטכניים. ואילו המשכן? הרי גם המשכן לכאורה מיועד לבנייה חד-פעמית. הרי לא אמןרים אנו לבנותו שוב לאחר בניית בית המקדש על-ידי שלמה (כפי שקראים אנו בהפטרה).
ואילו היה עלינו לבנותו מחדש, האם מההוראות המדוקדקות המפורטות בתורה ניתן לשחזר את המשכן?
מה היא תכלת? מה זהותה של תולעת שני? מהן מדות היריעות? איך איך תופרים אותן?
את הטבעות עלינו לצקת מזהב. איזה זהב? בוודאי אין המדובר בזהב טהור 24 קאראט, כי זהב טהור הוא רך מדי לשאת את עומס הבדים בנשיאת הארון, אז אולי 18 קאראט, אולי 14? אולי, בשל העומס הרב עדיף 12 קאראט?
ואם בטבעות הארון עסקינן, למה בכלל נצטרך אי-פעם לבנות ארון? הצורך בבניית ארון יקום רק אם יהיה לנו משהו להניח בתוכו. ואם הקב"ה ישוב ויתן לנו את לוחות הברית, האם הוא לא יחזיר לנו גם את הארון, או לפחות יסביר לי איך לבנות אותו? למה לי כל ההוראות האלה כאן ועכשיו?
בכלל, למה לי כל פרשת תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל ופקודי?
האמת, נראה לי כי לא באה תורה ללמדנו את רזי ענף הקבלנות או הנגרות. התורה לא ניתנה לעם ישראל על מנת לשמש כירחון "בנין ודיור", או להחליף את מרכז הבנייה הישראלי. התורה ניתנה לנו כדי להעביר לנו מסרים חשובים יותר. ואם המסר איננו איך לבנות משכן, כי אז עלינו לחשוב למה הקדישה התורה 400 פסוקים לבנייתו?
אולי הסיבה היא כי המשכן ובנייתו מסמלים יותר מכל דבר אחר את מהותו של עם ישראל. עם ישראל איננו מאופיין על-ידי ארץ, או שפה. יהודים חיו בבבל מאז חרבן הבית הראשון. בתקופת יוליוס קיסר היתה שדולה יהודית חזקה ברומה. אז לא הארץ עושה אותנו יהודים. והשפה? הרי ידוע לנו כי יהודי אלכסנדריה בתקופת בית שני לא ידעו עברית, ונפסקה להלכה כי את המגילה, שנקרא בעוד כחודש וחצי, מותר לקרוא ביוונית וב"גיפטית לגיפטים".
מה שמאחד ומייחד את עם ישראל הוא יחסו לבורא העולם.
ייחוד זה, הוא שהופך את בניית המשכן למאורע כה חשוב שיש להקדיש לו 400 פסוקים, כי מה שמייחד אותנו כיהודים הוא "ושכנתי בתוכם" – היחס ביננו לבין אלקים. יחס זה, הוא שנותן קדושה לארץ. יחס זה הוא שנותן משמעות לשפה כשפת קודש, יחס זה הוא שעושה שהופך אותנו לעם.
בפרשת תרומה מצווים אנו במצוות עשה "ועשו לי מקדש". מצווה זו, אמרו חז"ל, היא מצווה לכל הדורות. וכי כל דור יכול לבנות מקדש? והרי ראינו גם שההוראות לא מספיקות. ועוד, הרי מחוץ לישראל לא ניתן כלל לבנות מקדש. על כן, בכך לא יכול להיות הפשט של החובה כי בכל דור ודור נבנה מקדש.
אולי את הפשט יכולים אנו ללמוד מסוף ההפטרה של פרשת תרומה: "הבית הזה אשר אתה בונה" אומר ה' לשלמה. לאיזה בית מתכוון הכתוב? "אם תלך בחקתי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם." זה הבית המתואר בהפטרה. לא רק הבית הגשמי – בית המקדש – אלא גם הבית הרוחני. אם בית זה נבנה, כי אז "והקימותי את דברי אתך…ושכנתי בתוך בני ישראל…".
אנו מצווים לבנות מקדש, כי רק אם בונים מקדש מתקיימת ההבטחה "ושכנתי בתוכם". אך איך בונים אנו מקדש? מקדש בונים בכך דור ודור בהקדשת החיים בקיום המצוות. כל יהודי ויהודי מצווה לקדש את חייו, ועם ישראל, כדי שיהיה לעם, מצווה תמיד לעשות את עצמו מקודש, כי רק אז ישכון ה' בתוכנו.
אבינעם שרון
פעיה"ק ירושלים תובב"א
© 2005 Avinoam Sharon
