התורה שבעל פה – התלמוד והמדרש - נתפש כפרוש והסבר לתורה. הוא מגלה לנו את המסר הגלום בסיפור המקראי, את הערכים המתווים, ואת הדרך בה עלינו לתת ביטוי מעשי לאותם ערכים.
אכן, יש והמדרש ממחיש את הרעיון המופשט, ויש והתלמוד מפתח את המקרה הפרטני או מנתח ומגשים את הכלל המוסרי העולה מתוך הטקסט התנכי. אך, לעיתים, המסורת מרחיקה לכת עד כדי מחוזות מרוחקים שהקשר ביניהם לבין המוצא המקראי קלוש ביותר. לא פעם, המסורת הדרשנית מוותרת ביודעין על הפשט הברור על-מנת לקבוע עקרון על.
כמדומני כי המקרה המפורסם ביותר, ואולי הקיצוני ביותר, הוא השימוש שעושה רבי ירמיה בפסוק הלקוח מפרשת משפטים, כדי להוכיח את האוטונומיה של האדם. במסכת בבא מציעא, מוצאים אנו הצהרה מרחיקת לכת בדבר עצמאותה של התבונה האנושית.
חזר [רבי אליעזר] ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטת".
הנה, בה רבי אליעזר ומציג סברה בענין הלכתי, ומביא סיוע לדבריו בניסים ובנפלאות, באותות ובמופתים, ואף בקול הבוקע מן המרומים, ובכל זאת, אין החכמים מוכנים להשמע לדעתו של רבי אליעזר. למה? כפי שמסביר רבי יהושע, "לא בשמים היא." כלומר, ההחלטה באשר להלכה הנכונה איננה ענין לסימנים, אלא דורשת היא הוכחה הגיונית – לא נבואה, אלא תבונה. חכמת האדם, היא הקובעת, ולא חכמה נסתרת שאין ניתן לבחון אותה על-פי קריטריונים גלויים וברורים לעין כל.
אך מנין להם לחז"ל כי כח זה מסור בידיהם, וכי סמכותם אכן משוחררת מעולם המיסתיקה, וגוברת על המגיקה? לכך משיב רבי ירמיה בהביאו הוכחה מפרשת משפטים – פרשה שהיא אבטיפוס הלכתי. על-מה נסמך רבי ירמיה? תשובתו הניצחת היא שכתוב בתורה: "אחרי רבים להטות." ההלכה איננה בשמים, אלא היא נקבעת על-ידי דעת הרוב – היא נקבעת על-ידי החכמים. פרשת משפטים איננה קובעת את הלכה, אלא מפקידה היא את ההלכה בידינו.
אך העוצמה שבתשובת רבי ירמיה איננה בהגיון הצרוף, אלא בתעוזה. המלים אותן מצטט רבי ירמיה אינן אלא חלק מפסוק, והן מוצאות מהקשרן. הפסוק עליו נשען רבי ירמיה אומר במלואו: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת." רבי ירמיה איננו מוכיח את תענתו בהסתמכו על הפסוק, אלא משתמש רבי ירמיה בפסוק כדי להדגים את עצמאותו מהתכתיב הטרנסצנדנטי.
אין ספק כי המסר הערכי של רבי יהושע ושל רבי ירמיה הוא מסר בעל חשיבות עקרונית מהמדרגה הראשונה. כה חשוב הוא המסר, שיכול ובכוחו גם להסיח את דעתנו מפשוטו של מקרא. זו סכנה הרובצת לנו תמיד. עוצמתה של המסורת עלולה להסיט את מבטינו, ולמקד את תשומת לבנו בדרש. התוצאה היא שאנו מפסיקים לקרוא את התורה בדרך בלתי אמצעית, ושומעים אנו את צליליה אך ורק בלחן של התורה שבעל פה. הופכים אנו לבחורי הישיבה שבבדיחה המוכרת, שאינם מכירים את התנ"ך אלא כטקסט המצוטט בתלמוד הבבלי.
סכנה זו של התמקדות בדרש המביאה להיצרות שדה הראיה לא נעלמה מעיניו של רש"י. בפרשנותו לפסוק נשוא הוכחתו של רבי ירמיה, מתריע רש"י: "יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו." ולאחר שרש"י מסביר את הגישה הדרשנית, ממשיך הוא כך: "ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, כך פתרונו: אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם."
כלומר, מבקש רש"י להחזיר אותנו לדברי התורה כפשוטם, על-מנת להעמיד אותנו על הערך המוצג במפורש, אותו אנו עלולים לשכוח מרוב התמקדות במסר האנתרופוסצנטרי המשחרר של חז"ל. מבקש רש"י להזכיר לנו כי אנו מצווים על-ידי הכתוב לעשות את הטוב והישר, לעמוד על עקרונותנו, ולהתנגד לרשע גם כאשר מחייב הדבר כי נציב את עצמנו אל מול הרוב, וכי נעמוד איתנים נגד הדעה המקובלת והאופנה הרווחת.
ככל שהמסר של רבי יהושע ורבי ירמיה חשוב להגדרת העצמיות האנושית ולביסוס רעיון עצמאות האדם, ערך האוטונומיה האנושית, ועקרון חופש הפרט, כל אלא אינם אלא כלים ריקים אם לא נעמוד על העקרון היסודי עליו מצביע רש"י, עקרון הממלא את יתר הערכים בתוכן ובמשמעות. רש"י מזכיר לנו שעל-מנת להיות בני אדם עצמאיים, משוחררים וחפשיים, קודם כל, עלינו להיות בני אדם.
אבינעם שרון
בית כנסת מורשת ישראל
פעיה"ק ירושלים תובב"א
© 2005 Avinoam Sharon
