כשנודע לו ליעקב כי לבן הביא לו את לאה במקום רחל, אומר יעקב בכעס: "מה זאת עשית לי? הלא ברחל עבדתי עמך, ולמה רמיתני?"
לבן משיב כי "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה."
דברי לבן אינם רק הסבר באשר למנהגי המקום. לבן מטיח האשמה בפני יעקב. הוא אומר לו שהוא מכיר אותו ושכמותו, והוא מזהירו כי מה שהוא עשה לאחיו עשו בענין הבכורה, לא יעשה בביתו של לבן. בביתו של לבן, זכויותיה של הבכורה תשמרנה על-ידי אביה. בביתו של לבן, לא הוא העיוור שאינו רואה את המתרחש סביבו, אלא יעקב הוא שבעיוורון חשכת הלילה אינו מבחין בין הבכורה לצעירה.
אין פלא, איפוא, כי יעקב ישנא את לאה. לאה, המתוארת כאשה אוהבת, מסורה, נאמנה, ונפלאה, לאה לא רק שהיא איננה אהובה, אלא שהיא שנואה. היא שנואה, ולא לבן שנוא.
עם זאת, יעקב איננו מתעלם ממנה בשל הרמייה. הוא לא משליך אותה. הוא חי עמה, ונולדים להם ילדים ועוד ילדים. לאה איננה שנואה בכך כי יעקב איננו נמשך אליה. היא איננה שנואה בכך כי יעקב איננו סובל את מראה פניה. היא איננה שנואה בכך שיעקב איננו מתייעץ ומתכנן עמה. הוא חי עמה חיי משפחה, ודווקא אחותה רחל האהובה, היא שמרגישה מוזנחת.
אז איפוא השנאה? מהיא? המפתח לשאלה זו נמצא באותם דברים שהטיח לבן ביעקב: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה."
יעקב שונא את לאה כסמל לרמייה שלו הוא. לאה שנואה בכך שלבן הפך אותה לסמל בעיני יעקב. יעקב מסתכל עליה, ורואה את עצמו בראי. יעקב איננו שונא את לאה כלאה, כאשתו וכאם בניו, אלא שונא הוא את לאה כסמל וכמזכרת תמידיים לדבר שהוא שונא בעצמו. לאה מעלה בו רגשי אשמה.
בסוף, בסוף ימיו, על ערס דוי, יעקב העיוור מזקנה, מסכל את ידיו, ומניח הוא את יד ימינו על נכדו הצעיר אפרים, ושמאלו על ראש הבכור מנשה. יוסף, כלבן סבו, אומר ליעקב "לא כן!" אך יעקב, סוף סוף, השלים עם עצמו, סוף סוף יעקב מקבל אחריות על כל שעשה, והוא שלם עם עצמו. יעקב דוחה את דברי יוסף, ואומר לו: "ידעתי בני, ידעתי."
והנה, סוף סוף נסגר המעגל. יעקב, אשר בסוף ימיו סולח לעצמו, ומשלים עם מעשיו, פונה לבניו ומשביעם להחזיר את גופתו לארץ כנען, לחברון, למערת המכפלה "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה." לא עוד לאה שנואה. לא עוד לאה היא השתקפותו של יעקב. וכשסוף סוף רואה יעקב את לאה כלאה, הופכת היא לאשתו האהובה, ולצדה של לאה מבקש הוא להקבר.
אבינעם שרון
