בפרשת וארא קוראים אנו את ההבטחות האלה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'."
במסכת סנהדרין מוצאים אנו הקיש מפתיע בין הבטחות אלה. הגמרא מעמידה את ההבטחה הראשונה - וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם – המתייחסת ליציאת מצרים, אל מול ההבטחה השניה - וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, ומשווה ביניהן.
תניא, רב סימאי אומר: נאמר "ולקחתי אתכם לי לעם", ונאמר "והבאתי אתכם", מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ. מה ביאתן לארץ - שנים מששים ריבוא אף יציאתן ממצרים - שנים מששים ריבוא.
כלומר, אומר רב סימאי שההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים דומה להבטחה להביא אתם לארץ ישראל. במה דומות ההבטחות? בכך שכמו שבכניסת בני ישראל לארץ, רק שנים, רק יהושע וכלב, מתוך כל יוצאי מצרים – דור המדבר – זכו לעבור את הירדן, כך היו רק שנים מתוך ששים רבוא בני ישראל ביציאת מצרים.
אמירה זו איננה ברורה די צורכה, וניתנו לה פרושים שונים המתבססים על מדרשים המתייחסים ליציאת מצרים. יש האומרים כי הדבר מרמז כי לא כל בני ישראל אשר היו במצרים זכו לצאת. אמנם יש מדרש האומר כי רק אחד מתוך חמש יצא, וכי האחרים מתו בשלושת ימי האפלה של מכת החושך, על-מנת שלא יראו המצרים, ואותו מדרש אולי מעביר מסר ערכי מענין באשר ליחסי ישראל והגולה, אך לא נראה לי שבכך עוסק רב סימאי. הרי המדרש על מכת החושך מניח קיומם של שלושה מליון יהודים בגירים במצרים, מספר דמיוני, אך שאינו חורג מהפרופורציות המדרשיות. שנים מתוך ששים רבוא מציב הנחה שכל אחד מיוצאי מצרים מייצג אחד משלוש מאות אלף, ועל-כן, ששים רבוא הם הנותרים ממאה שמונים מיליארד איש, מספר דמיוני המזכיר את הסיפור אודות האיש שמבקש כי המלך יתן לו שכר של גרגיר אורז אחד על המשבצת הראשונה של לוח שחמט, שנים על השני, ארבעה על השלישי, שמונה על הרביעי וכן הלאה.
אם לא לכך מתייחס רב סימאי, למה הוא מתייחס? נראה לעניות דעתי כי הוא מכוון דבריו למשה ואהרון. ניתן, אם כן, להציע כי בדבריו מתכוון הוא לומר כי כמו שישראל יצא ממצרים רק בזכות משה ואהרון, כך זכה העם להכנס לארץ ישראל רק בזכות יהושע וכלב, שרק הם מתוך שנים עשר המרגלים, ורק הם מתוך כל דור המדבר, האמינו כי ניתן לעלות ולרשת את הארץ.
אך נוטה אני לקרוא את הדברים קצת אחרת. לי נראה כי יכול וכוונת רב סימאי היא כי כל ששים הרבוא שיצאו את שעבוד מצרים יצאו בזכותם של משה ואהרון בלבד, ואילו מתוך כל הששים רבוא שיצאו ממצרים, רק יהושע וכלב בלבד זכו לעבור את הירדן.
מאמירה זו לומדים אנו לימוד ערכי באשר לכוח המנהיגות ומהותה של החירות. מנהיגים גדולים יכולים, מכוח חזונם והשפעת אישיותם, לשחרר בני אדם מכלאם הפיזי, ולהתיר את הכבלים הקושרים אותם לעבר, אך גם המנהיגים האמיצים ביותר ודגולים ביותר אינם יכולים להעניק חרות. את החופש הפיזי אפשר לתת כמתת של חסד, אך החרות – העצמאות הרוחנית – לא ניתן להעניק על מגש הכסף, אלא כל אדם ואדם חייב להגיע אליה מתוך כוח רצונו ומאמציו שלו. דור המדבר לא הצליח לשחרר את עצמו מהבחינה הרוחנית, ועל-כן לא יכול היה לרשת את הארץ. מנהיגים יכולים לשחרר את החברה משיעבוד העבר, אך אם אותה חברה איננה מסוגלת להיות שותפה לחזון מנהיגיה, כי אז לא יוכלו המנהיגים לקדמה אל העתיד.
אבינעם שרון
© 2007 Avinoam Sharon
