בתחילת פרשת תזריע למדנו כי "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים." כבר אז, יכולנו להבין כי טֻמאה איננה מצב של אי-ניקיון, או של פגם או חולי פיזי. היולדת איננה אמורה ליטול תרופה כלשהי, היא איננה אמורה לעבור כל אבחון, או להימנע מחיי חברה, אלא מנועה היא אך ורק מכניסה למקדש ומנגיעה בדברי קדושה. גם דרך הטיהור איננה כרוכה ולו ברחיצה, אלא בהבאת קרבן. כבר אז, יכולנו להסיק כי הטֻמאה איננה גשמית אלא רוחנית.
למסקנה דומה מגיע האברבנאל באשר לצרעת. הרי אין המצרע מצֻווה לעבור אבחון וטיפול רפואי, אלא מצֻווה הוא ללכת אל הכהן. הנגע איננו מחלה פיזית הדורשת טיפול רפואי, אלא משקף הוא מצב של זיהום נפשי הדורש טיפול רוחני.
למסקנה סימבולית זו באשר למהות הצרעת, הגיעו חז"ל מסיבות תיאולוגיות, אך כבר ברור היה לרמב"ם, כפי שברור היום בעולם הרפואה, כי נגע הצרעת המתואר במקרא איננו דומה לכל מחלה ידועה. הרמב"ם אף הוסיף כי לא היה ביכולתו לתת כל הסבר לטיפול לטיהור הצרעת המתואר בפרשתנו. אפילו בימים ההם, לא יכול היה הרמב"ם למצוא כל תועלת רפואית בטכּסים המצווים בתורה. הטכס הוא פולחני גרידא, כי הצרעת איננה מחלה. או כפי שמסביר הרמב"ם, תופעת הצרעת היא סוג של נס.
אכן, כל דיני הטֻמאה והטהרה אינם נושא למחקר רפואי, כי אם לתיאולוגיה.
הבנה זו של הצרעת, של הטֻמאה, הטהרה, והקדושה, היא שהביאה, לדעתי, לבחירת ההפטרות שנבחרו לפרשת תזריע ולפרשת מצרע.
בשנים בהן מופרדות הפרשיות (וכאשר אין הפטרה מיוחדת), קוראים אנו לפרשת תזריע את סיפורו של נאמן, שר צבא ארם, שלקה בצרעת. נאמן פונה לנביא אלישע לרפאו. המסר של ההפטרה איננו ביכולת הנביא לחולל נסים ולרפא חולים. אילו בכך היה ענייננו, מוטב היה אילו החולה היה עיוור, או קטוע יד או רגל. אלא שהמעניין אותנו בפרשת תזריע, כמו בספר ויקרא כולו, הוא היחס שבין האדם לבוראו. הנושא המרכזי בספר ויקרא הוא התיאולוגיה, ועל-כן, המסר המועבר בהפטרה הוא מסר במישור הרוחני – מסר הקשור לאמונה.
את המסר אנו מוצאים בפיהם של עבדי נאמן. נאמן, כמו רוב קוראי פרשת תזריע ופרשת מצרע, איננו מבין כי המדובר בנושא רוחני – בטהרה ולא בנקיון. על-כן, נאמן מצפה כי הנביא יטפל במחלתו על-ידי איזה טיפול מרשים ומסובך. והנה, אומר לו הנביא לטבול שבע פעמים בירדן. לתרופה כזאת, לא היה לו לנאמן צורך להטריח את עצמו לאלישע. אלא שעבדיו מבינים, ואומרים לו:
"אָבִי, דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר."
כלומר, אם הנביא היה אומר לך לעשות איזה דבר קשה ומסובך היית מסכים, קל וחומר שעליך לעשות מה שהוא אומר כאשר המדובר בדבר פעוט! אבל מאחורי הדברים האלה מסתתר רעיון חשוב. הריפוי לא נמצא במעשה עצמו, אלא בציות לדברי הנביא. טבילה בירדן, לכשעצמה, לא מרפה דבר. את זה הבין נאמן. את זה מבין כל אדם. הריפוי בא לא מעצם הטבילה, אלא מהטבילה כציות לדבר ה', הוא בא כתוצאה מתיקון הנפש. ובסוף, גם את זה מבין נאמן.
כך גם המסר שבסיפור המסופר בהפטרה של פרשת מצורע, אותה קוראים אנו השבת.
הנה מוצאים אנו חבורה של ארבעה מצורעים מחוץ לעיר הנצורה. את אופיים של אנשים אלה לומדים אנו מיד מנכונותם לערוק לצד האויב. הרי הצרעת נתפשת בעיני חז"ל, ובתפישה התיאולוגית היהודית, כמחלה שמקורה בלשון הרע. כלומר, מדובר בנגע הפוקד אדם המתנהג בדרך הפוגעת במרקם החברתי ובחיים הציבוריים, אדם המגלה עוינות לחברה. אלה הם האנשים המצורעים, קבוצה המגלה עוינות לחברה בצורה קיצונית. אנשים אלה הם אפילו בבחינת קריקטורה קיצונית של הדמות האנטי-חברתית.
והנה, אנשים אלה מוצאים את מחנה האויב ריק, וכצָפוי מטיפוסים כאלה, מתחילים הם לעסוק בביזה. ואז, פתאום, הם נזכרים בחובתם לעירם ולעמם. פתאום חוזרות נאמנותם ואמונתם, ופונים הם לעיר, ומבשרים הם את הבשורה. פתאום, חוזרים הם בתשובה, ואומרים:
"לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה, יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶך."
פתאום אין להם זמן. הם חייבים להזדרז ולהודיע מיד, באישון לילה. הנה ארבעת הפושעים האלה, ארבעת הבוגדים המצורעים, חוששים "וחכינו עד אור הבקר ומצאנו עוון". כלומר, אם לא נודיע בזה הרגע לעירנו הנצורה, נחטא. אם לא נודיע מיד, נאריך את סבלם של חברינו.
שוב, המסר כאן, כמו בהפטרה הקודמת, הוא מסר של תיקון נפשי ושל אמונה. המנודים באים לשער העיר והופכים לגיבורי החברה דרך שינוי בתפישתם ובאמונתם, ואילו שליש המלך, אשר הביע חוסר אמונה בדברי הנביא, ואף לעג לנבואה, הוא נרמס למוות באותו השער דרכו הביאו המצורעים את מסר הישועה, ודרכו הביעו את חזרתם בתשובה.
אבינעם שרון
פעיה"ק ירושלים תובב"א
© 2005 Avinoam Sharon
