בפרשה אשר נקרא היום, מצווה אשה יולדת להביא כבש לקרבן עולה, ובן יונה או תור לחטאת. הקרבנות המצווים הינם זהים ליולדת בן וליולדת בת. על-אף ההבדלים בתקופות הטומאה, תהליך הטהרה הוא זהה.
אך, על-אף הזהות בין הילודים לענין תהליך הטהרה – למרות שהקרבנות הינם זהים לבנים ולבנות - אין כל הנשים מחוייבות באופן זהה. "וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה." כלומר, אשה עניה איננה חייבת להביא כבש בן שנתו לעולה, אלא היא יכולה להסתפק בקרבן זול יותר – בתור או בבן יונה.
לכאורה, ניתן לראות כאן מעשה נפלא של צדק חברתי. אך קיימת בעיה, לכאורה, בחסד הנאה עם האשה העניה. הרי היא מביאה קרבן ששווה פחות, על-מנת להשיג תוצאה זהה. אמנם יש בכך צדק כלכלי, אבל הדבר מעורר שאלה באשר למהותם של קרבנות.
איך יכולה הקרבת יונה להשיג את אותה התוצאה המושגת על-ידי הקרבת כבש? הרי מדובר בדברים השונים לא רק בערכם, אלא גם המהותם. אם הקרבן מיועד להאכיל את האלוהים, איך ניתן להשביעו בתור מקום שדרוש כבש? אם הקרבן הוא מתנה, איך ניתן להשוות יונה לכבש? אם לקרבן כוח מגי המשפיע על האלוהים, איך יכול קרבן בעל ערך זניח להיות יעיל כמו קרבן יקר? האם מה שתארנו כחסד וצדק אינו אלא אפליה בין המעמדות? האם העשירה זוכה לטיהור מושלם יותר מאשר העניה? האם אנו רואים בעניה כמי שזקוקה לפחות טהרה בשל עניותה?
כמובן, התשובה לשאלות אלה היא פשוטה ומובנת לכולנו. הקרבן איננו מיועד לאלוקים, אלא לנו, לבני האדם. הקרבנות ממלאים תפקיד סמלי עבור המקריב. הקרבן משפיע על מי שמביא את הקרבן, לא על אלוקים. מביא הקרבן הוא הזוכה. לא אלהים ולא הכהנים נחשבים לנהנים, אלא מקריב הקרבן הוא הנהנה.
הבנה זו של מהותם של קרבנות חשובה להבנת ההפטרה אותה קוראים אנו בשבת החודש.
ההפטרה מונה את הקורבנות שעל הנשיא להביא בחגים, בחדשים, בשבתות ובמועדים. הנשיא מצווה להביא פרים תמימים, אילים תמימים, כבשים תמימים. רשימת הקרבנות היא ארוכה, מרשימה ויקרה. אילו לא היינו מבינים את מהותם של הקורבנות, היינו מסיקים כי ה' דורש מחיר גבוה יותר מעם הנשיא בשל היותו עשיר, או בשל היותו חוטא או אשם יותר מאחרים, או מאחר ואלוקים דורש יותר מהנשיא כדי להשתכנע או כדי להגיע לשובע.
אך, כפי שלמדנו מהאשה היולדת, הקורבנות אינם מיועדים לאלוקים, אלא מהווים הם סמלים עבורנו. לכן, כאשר מדובר ביולדת, או בכל אדם פרטי, קרבן צנוע, תפילה פשוטה, ובקשה כנה יכולות לספק את צרכינו הרוחניים באופן מושלם. אך כאשר מדובר בנציג העם, כאשר מדובר בהנהגה הציבורית, אין ניתן להסתפק באותם אמצעים המשמשים את הסמליות הפרטית. סמלים ציבוריים, האמורים לתת ביטוי לערכי החברה כולה, חייבים לשקף קנה מידה אוביקטיביים, המובנים לציבור כולו. וכמו כן, על מנהיגי הציבור, המהווים אף הם סמלים ציבוריים, לפעול בהתאם לכללים ציבוריים סמליים המשקפים את ערכי הקהל.
אבינעם שרון
פעיה"ק ירושלים תובב"א
© 2005 Avinoam Sharon
לעילוי נשמתו של האפיפיור המנוח יוחנן פאולוס השני
