"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"
כך מתחילה פרשת ויקרא.
משה נקרא אל ה', והוא שומע את קולו. משה איננו נכנס אל תוך אהל מועד ומנהל שם שיחה פרטית, אלא עומד הוא מחוץ לאהל, וקול ה' בוקע מתוך המשכן.
והנה, רק משה שומע את קול ה' המהדהד מתוך האהל. והרי זה קול ה'. קול ה' שובר ארזים, קול ה' יוצא מתוך האוהל וקורא למשה, ואיש מלבדו אינו שומע. קול ה' נשמע מתוך האוהל, ורק משה מודע לכך.
מה הוא המסר שאנו לומדים ממאורע מוזר זה? מה לומדים אנו ממחזה זה של משה, העומד בפני אוהל מועד, במרכז המחנה, קבל עם ועדה, משה העומד לעיני כל ישראל, וכולם רואים את משה מקשיב ואין אדם שומע דבר? משה נראה מקשיב לדממה מוחלטת.
אולי נוכל להסיק מתמונה זו כי לשמוע את קול ה' איננו תלוי אך ורק בכך שה' מדבר. אולי יכולים אנו ללמוד מכאן כי שמיעת קולו של ה' תלויה גם בנו, בנכונותנו לשמוע את דבריו. אולי ראיית ה' איננה מצריכה כי האלהים יתגלה לפנינו, אלא דורש כי נפקח את עיננו להימצאותו.
הרי קולו של ה' נמצא בקרבנו תמיד. קול ה' מדבר בדברי תורתו. ואת נוכחות ה' ניתן לראות במעשיו. "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע.".
אם אין אנו שומעים את דבר ה', הסיבה לכך איננה בשתיקתו. אם אין אנו חשים בנוכחות האל בחיינו, אין הדבר מעיד על הסתלקותו מהעולם.
היכולת לשמוע את קול ה' ולהיווכח להימצאותו בעולמנו תמונה בנכונותנו להכיר בצורך שלנו לשמוע. רק כאשר מכוונים אנו את לבנו לה', רק כאשר נענים אנו אל קריאתו, רק אז יכולים אנו לשמוע את קולו.
משה שמע את קול ה' מתוך אוהל מועד לא רק בגלל שה' קרא לו, אלא בגלל שמשה הקשיב.
אבינעם שרון
