בספר מורה הנבוכים, כותב הרמב"ם דבר מפתיע באשר לאמונה ולדרך בה אנו תופשים את המציאות. כותב הרמב"ם: "מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק מי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור, ואפשר שיכזיבם השומע, וידוע שאי אפשר להיות וגם לא יצוייר שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כלם..." כלומר, הנס הוא "אמיתי" - הוא מהווה חלק מהמציאות – רק לאדם הרואה את ההתרחשות במו עיניו. לאחר מכן, לכל אדם אחר, הנס הוא בבחינת שמועה בלבד, ובשמועות יש לנו נטיה להטיל ספק. הבעיה היא, שהנס הוא דבר חולף. מטבעו, הוא לא יכול להשאר קבוע כחלק מהקיים. אם הארוע המופתי ישאר באופן קבוע, כי אז לא נראה בו נס, אלא תופעה טבעית וקבועה.
דרכו של נס היא להפתיע ולמלא אותנו פליאה. אך, הפליאה חולפת, ואם מעבר הזמן, נהפכת הפליאה לספקנות. מתחילים אנו לשאול האם באמת ראינו מה שנדמה לנו שראינו? האם אין הסבר אחר לתופעה? אולי רק חלמנו?
לא היה נס כקריעת ים סוף, לא לפני כן, ולא מאז ועד היום: "נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם." זה, בוודאי, לא מראה של יום יום. ולכשראו בני ישראל "אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם," כי אז, "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ."
אמונה זו נמשכה רק שלושה ימים בלבד. "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה?"
ארבעים שנה אכלו בני ישראל את המן במדבר, ולא עלה הדבר כדי לשנות את לבם של אלה שבמו עיניהם ראו את קריעת הים. אמונתם לא החזיקה מעמד לנוכח המציאות היום יומית שלאחר המאורע העל טבעי.
אך היהודות איננה דת המבוססת על אמונה והתפעלות מנסים והתפעמות מנפלאות. ענינה של היהדות איננה הנס והעל-טבעי, אלא המציאות. היהדות היא, בראש ובראשונה, דרך חיים, שאין להוכיחה באותות ובמופתים. היהדות מתבטאת באורח חיים הנובע לא מאמונה אלא מהשקפת עולם. את היהדות לא ניתן להגשים ברגע של התגלות, אלא הגשמתה מושגת רק בהמחשתה המתמדת בחיינו היום יומיים. השקפת עולם זו איננה נובעת מתוך ראיית הנס. ראיית הנס היא תוצאת המחשת השקפת העולם. הנס הוא ביטויה של הגשמת האמונה.
אבינעם שרון
© 2005 Avinoam Sharon
