"וידבר ה' אל משה ואל אהרן וַיְצַוֵם אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים."
פסוק משונה במידת מה. הרי ידוע לנו מה צוה ה' את משה ואת אהרן לומר לפרעה. הם נצטוו להורות לפרעה לשחרר את בני ישראל מעבדות. אך, הפסוק אומר גם כי משה ואהרן נצטוו "אל בני ישראל". אם כן, מה צוה ה' את משה ואהרן לומר לבני ישראל? לכאורה, אין הפסוק מגלה לנו.
שאלה זו איננה חדשה, ובתלמוד הירושלמי, במסכת ראש השנה, מובא מדרש מענין בענין זה. נאמר שם:
"דאמר רבי שמואל בר רב יצחק: וידבר יי' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל, על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים."
כלומר, בני ישראל נצטוו לעשות בדיוק מה שנצטווה פרעה, דהיינו, נצטוו לשחרר עבדים עבריים. הציווי להוציא את בני ישראל מארץ מצרים חל באופן מילולי על פרעה, והמדרש מחילו באופן רעיוני על ישראל. והנה, ממשיכה הגמרא לחזק דרשה זו בהסתמך על דברי הנביא ירמיהו, שהרי נאמר שם:
"אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ ..."
אבל דרשה זו של הירושלמי תמוהה מאוד. הרי ידוע לנו כי מצוות שחרור עבדים מוזכרת לראשונה רק לאחר מעמד הר סיני, בפרשת משפטים. לא זו אף זו, אלא שעל-פי המסורת, המצווה הראשונה שניתנה לישראל היא "החדש הזה לכם ראש חדשים", מצווה המוזכרת בפרשת בא, הרבה לפני מעמד הר סיני, ולפני מצוות שחרור עבדים עבריים. ואם כן, האמור בירושלמי סותר את המסורת באשר לאמור בתורה עצמה, ואם כן, בודאי שאין כאן פרוש שיכול לשקף את פשוטם של דברים.
ואם כך, מה כוונת המדרש?
כשהייתי תלמיד ישיבה, אחד מחברי לספסל הלימודים פנה לרב בשאלה באשר למשמעותו המילולית הפשוטה של מדרש מסוים. הרב השיב לאותו תלמיד כך: "אם תקרא במדרש שרימון מכיל תרי"ג גרעינים כמנין המצוות, או אם תקרא במדרש שישנם כך וכך כוכבים ברקיע, על תטריח את עצמך לספור, כי אם תספור תתאכזב. המדרש לא בא ללמד אותך בוטניקה ולא אסטרונומיה."
דברי אותו רב תקפים גם כאן. המדרש איננו מיועד ללמדנו פשט, אלא מבקש הוא ללמד אותנו שיעור בערכי היהדות. לשם כך, משנה המדרש את סדר המצוות, ומעמיד הוא בראש סדר המצוות את מצוות שחרור עבד עברי. בעיני, שינוי זה הנו בעל משמעות כפולה. ראשית כל, בראש סדר המצוות, בקצה הפירמידה, מעמיד המדרש לא מצווה הקשורה באמונה, ולא בפולחן, ואף לא בארץ ישראל, אלא מצווה שבין אדם לחברו. זוהי המצווה הראשונה, מצווה של צדק חברתי ושל חסד. ויחד עם זאת, ישנה גם משמעות נוספת. הרי על-פי המדרש, בני ישראל נצטוו לשחרר עבדים עבריים לא לאחר יציאת מצרים, לא לאחר מעמד הר סיני, לא לאחר שבני ישראל הפכו לעם ריבוני, עצמאי וחפשי, אלא נצטוו הם על שחרור עבדים עבריים בעת היותם אף הם עבדים עבריים בעצמם. ואם כן, הרי מעמיד המדרש בראש סולם המצוות את אותה מצווה אשר העמיד הלל הזקן כתמצית התורה כולה: "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור." מה שעליך שנוא, על תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, והשאר פרוש הוא, לך ולמד.
אבינעם שרון
2005 Avinoam Sharon ©
