בחג החנוכה זוכרים אנו את מרד המכבים, את נס הניצחון, את טיהור בית המקדש, ואת חנוכת הבית מחדש. זוכרים אנו את הניצחון, אך חוגגים אנו את הנס. זו משמעותה של הדלקת הנרות. הדלקת הנרות איננה סימן לניצחון הצבאי, אלא לניצחון הרוחני. היא מזכירה לנו כי מרד המכבים לא היה מלחמה על טרטוריה בלבד, ואף לא על עצמאות פיזית בלבד. מלחמת המכבים בסליוקים ההלניסטיים הייתה מלחמת תרבות וקרב על ערכי היהדות. אילולא תפיסה זו של המרד, ספק רב אם היינו ממשיכים לחגוג את חג החנוכה במשך הדורות.
הרי אין אנו מציינים עוד את ימי החג שנקבעו לניצחונות המכבים. אין אנו חוגגים את ניצחונות דוד המלך, או את ניצחונות יהושע. אין יום חג לזכר ניצחון דבורה וברק על סיסרא. לא קבענו שבעת ימי משתה לזכר נפילת חומות יריחו. חנוכה ממשיכה בתודעתנו בשל המסר הערכי – המשמעות הדתית תרבותית – שנטעו בה חז"ל.
את המסר הזה, רואים אנו גם בהפטרה שנבחרה לשבת חנוכה. דברי זכריה הנביא נאמרו כשלוש מאות וחמישים שנה לפני מרד המכבים. דיבר הנביא זכריה בימי זרובבל, עת שנבנה הבית השני. בית המקדש לא נבנה מחדש בעקבות ניצחון צבאי של ישראל, לא כתוצאה מנס גלוי, הוא אפילו לא נבנה עקב שיבת ציון. אדרבא, בתחילה לא ששו השבים לבנות את בית המקדש, ונטשו את המפעל. אלא שהנביאים חגי וזכריה עודדו אותם והחדירו בלבם רוח ורצון.
בית המקדש לא נבנה עקב שיבת ציון, והוא לא טוהר כתוצאה מניצחון המכבים. אירועים היסטוריים אלה רק סיפקו את היכולת הפיזית. בית המקדש נבנה ונחנך מתוך אמונה בערכי עם ישראל. בניית בית המקדש השני, וחנוכתו מחדש בימי המכבים, מסמלים לא ניצחון פיזי, אלא גבורה רוחנית. ניתן היה להמשיך לחיות בלי בית המקדש. בנייתו מחדש בימי זכריה, וחנוכתו מחדש בימי המכבים, נתנו ביטוי לרצון לא רק לחיות, אלא לחיות כיהודים.
כך אפשר גם להבין את דברי הנביא בסוף ההפטרה, ומשמעותם בהקשר של חג החנוכה: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יי צְבָאוֹת." חנוכה איננה מציינת את המעשה הפיזי, לא את ההקרבה והניצחון בשדה הקרב, אלא את מסירות הנפש והנאמנות הרוחנית אשר נתנו את המשמעות הערכית שהפכה את הניצחון לנס.
אבינעם שרון
