בפרשת ויגש, סוף סוף, עומדים כל שנים עשר בני יעקב יחד כאחים. המצאות האחים יחד באותו מקום, באותו חדר, איננה הופכת אותם, פתאום, לאגודה אחת. האיום של יוסף לעצור את בנימין אמנם תרם להפיכת האחים לגוף מלוכד, אך גילויה המפתיע של זהותו של יוסף מביא עמו חשש שמא יבקש הוא נקמה. יוסף מודע לחשש זה, והוא מנסה להרגיע את אחיו. הוא מקרב אותם אליו, מחבק אותם, ואומר להם כי אין להם ממה לחשוש. "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם."
מדבריו של יוסף, ברור לא רק שיוסף מודע לכך כי אחיו חוששים כי יבקש לנקום בהם, אלא גם ברור כי יוסף חושש מאוד שמא, מתוך אותו פחד מנקמת יוסף, יבקשו אחיו להטיל את האשמה אחד על רעהו, ויבקשו גם לנקום איש באחיו.
חשש זה של יוסף מרומז בשימוש במלים "אל תעצבו ואל יחר." הצירוף של "עצב" ו"חרון" מופיע אך פעם אחת נוספת במקרא. ואותו צמד מלים מופיע, גם שם, כדי לתאר את אחיו של יוסף. כתוב: "וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד." באותו מקרה, העצב והחרון מתארים את תגובתם של בני יעקב לאונס דינה אחותם. אותו צמד מלים מרמז על אותה סערת רגשות ולאותו דחף לנקום אשר הביאו את שמעון ולוי להשמיד את העיר שכם, במעשה נקמה כה מזעזע עד שאומר יעקב אביהם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי." דברים שגם יחזור עליהם יעקב לפני מותו.
יוסף חש בשבריריות של אותו רגע עדין בו הוא וכל אחיו עומדים יחד, מחובקים ואוהבים, והוא חושש שמא אותו גילוי אשר החזיר אותו אל אחיו, עלול גם להרחיק את אחיו אחד מן השני, ואף גרוע מזה. על-כן, בעומדם לצאת מלפניו, ברגע יציאתם אל הדרך לביתם וליעקב אביהם, מזהיר אותם יוסף אזהרה אחרונה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ."
עשרים ושתים שנה חלפו מיום מכירתו של יוסף עד ליום חזרתו אל חיק משפחתו. עשרים ושתים שנה חלפו מאותו יום בו, בשל קנאה ורצון לנקום, מכרו האחים את יוסף, והרסו את משפחת יעקב עד יסודה. ועל-כן, מי כיוסף יודע שכל ההישג של עשרים ושתים שנים, עלול להיהרס ברגע של רוגז. "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ."
